וְהָתַנְיָא: ״עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר״ – עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן, אִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת – עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר הַשֵּׁנִי.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] : האומר "עד ראש חדש אדר" — כוונתו עד ראש חדש אדר הראשון, אם היתה שנה מעוברת — כוונתו עד ראש חדש אדר השני.

מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּמְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן?! שְׁמַע מִינָּהּ: הָא – דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ דְּמִעַבְּרָא שַׁתָּא, הָא – דְּלָא יָדַע.

ויש לתמוה: האם מכלל הדברים אתה לומד דרישא [שבתחילתה של הברייתא] לאו בשנה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו]?! והרי בשנה שאינה מעוברת אין שני חודשי אדר, ואין כלל מקום לשאלה למה היתה כוונתו! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הא [זה] — דפשיטא ליה דמעברא שתא [שפשוט לו שמעוברת השנה] ואז כשאומר "אדר" כוונתו לאדר השני, הא [זה] — שלא ידע ששנה זו מעוברת, מניחים אנו כי כוונתו לאדר הראשון, והרי זה סיוע למה שאמרנו קודם, שיש לחלק בין יודע בעיבור השנה לשאינו יודע.

מתני׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח״ – לֹא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן.

ר' יהודה אומר: האומר "קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח" — לא נתכוון זה לאסור את עצמו אלא עד ליל הפסח, עד שעה שדרך בני אדם מישראל לשתות יין למצוות ארבע כוסות.

אָמַר ״קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם״ – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל בָּשָׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ אוֹמֵר: ״קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֲנִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת״ – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכוֹל בְּשׁוּם.

וכן אם אמר "קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום" (יום הכיפורים) — אינו אסור אלא עד לילי צום, כלומר, עד ליל אותו יום שבו הוא מתחיל לצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר בערב יום הכיפורים, שמצוה להרבות בו באכילה ושתיה. ר' יוסי בנו של ר' יהודה אומר: האומר "קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת" — אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשום.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתְּ בָּא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן״ הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ: כְּלוּם אָמְרַתְּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדִי – זֶהוּ כְּבוֹדִי.

האומר לחבירו "קונם (מה) שאני נהנה לך (ממך) אם אין את בא ונוטל לבניך כמתנה כור אחד של חטין ושתי חביות של יין" — הרי זה (חבירו) יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם. ויאמר לו: כלום אמרת (נדרת) אלא מפני כבודי שאתה רוצה לכבד אותי ולתת לבניי מתנה — זהו כבודי שאינני לוקח, ואין כאן עוד נדר.

וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוֹנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי אִם אֵין אַתְּ בָּא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן״. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ: הֲרֵי אֲנִי כְּאִילּוּ נִתְקַּבַּלְתִּי.

וכן האומר לחבירו "קונם שאת נהנית לי אם אין את בא ונותן לבני כור של חטין ושתי חביות של יין", ר' מאיר אומר: אסור בהנאתו עד שיתן, וחכמים אומרים: אף זה הנודר יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו: הרי אני נחשב כאילו נתקבלתי.

הָיָה מְסָרֵב בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר ״קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹמֵר ״קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת.

היה חבירו מסרב (מפציר) בו לשאת את בת אחותו, ואמר כדי לדחותו "קונם שהיא נהנית לי לעולם", וכן המגרש את אשתו ואומר "קונם אשתי נהנית לי לעולם" — הרי אלו מותרות להנות לו, שלא נתכוון זה לאיסור הנאה ממש אלא לשום (לשם) הנאת אישות, שנדר שלא ישאנה.

הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר ״קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, טִיפַּת צוֹנֵן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״ – מוּתָּר לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. הדרן עלך קונם יין

היה מסרב (מפציר) בחבירו שיאכל אצלו, ואמר החבר: "קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך" — בכל זאת מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן, שלא נתכוון זה בדבריו אלא לשום (לשם) אכילה ושתיה