לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.

תניא [שנויה ברייתא]: הנודר "עד הקיץ" בגליל, וירד לעמקים, אף על פי שהגיע כבר זמן הקיץ בעמקים — אסור עוד עד שיגיע הקיץ בגליל, שכאמור במשנה זמן הנדר נקבע לפי המקום שנדר בו.

אֲמַר רָבָא: שָׁרֵי לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן לְמֵימַר: לָא יָהֵיבְנָא אַכַּרְגָּא, דִּכְתִיב ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִירְמָא עֲלֵיהוֹן״ וַאֲמַר רַבִּי יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ – זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ: ״בְלוֹ״ – זוֹ כֶּסֶף גּוּלְגָלְתָא: ״וַהֲלָךְ״ – זוֹ אַרְנוֹנָא.

שנינו במשנה: אמר "עד הגשמים" או "עד שיהו גשמים" — הרי זה אסור עד שתרד רביעה שניה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא עד שירד הגשם ממש, אלא עד הזמן הראוי לכך. אמר ר' זירא: מחלוקת כשאמר "עד הגשמים", אבל אם אמר "עד הגשם" — לדברי הכל עד זמן גשמים קאמר [אומר הוא] ואין כוונתו לזמן ירידת גשמים ממש.

וַאֲמַר רָבָא: שָׁרֵי לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן לְמֵימַר ״עַבְדָּא דְּנוּרָא אֲנָא לָא יָהֵיבְנָא אַכַּרְגָּא״. מַאי טַעְמָא – לְאַבְרוּחֵי אַרְיָא מִינֵּיהּ קָאָמַר.

לפתוח ולקרוא בספר תורה ראשון, ולברך ראשון שהוא קודם לאחרים כשמכבדים אנשים לברך ברכה על האוכל וכיוצא בה, וליטול מנה יפה ראשון, שאם מתחלק שווה בשווה עם אחר במנות, יכול הכהן לבחור איזו מנה שירצה. ומן האמור בבני דוד ראיה שאף תלמיד חכם קודם לכל אדם בעניינים שונים.

רַב אַשִׁי הֲוָה לֵיהּ הַהוּא אַבָּא, זַבְּנֵיהּ לְבֵי נוּרָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הָאִיכָּא ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״! אֲמַר לֵיהּ: רוֹב עֵצִים לְהַסָּקָה נִיתְּנוּ.

באותו ענין אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר [מותר לו לתלמיד חכם לומר]: לא יהיבנא אכרגא [אין אני נותן את מיסי הקרקע], דכתיב [שנאמר] במכתב שנתן מלך פרס בידי עזרא "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום" ["מנדה בלו והלך אין רשות להטיל עליהם"] על הכהנים והלוויים ושאר עובדי המקדש (עזרא ז, כד). ואמר ר' יהודה: "מנדה" — זו מנת (מס) המלך, "בלו" — זו כסף גולגלתא [הגולגולת], מס המוטל על כל אדם לפי הגולגולת, ו"הלך" — זו ארנונא, מס של עבודת כפייה על האדם ובהמותיו לצורך השלטונות.

מתני׳ ״עַד הַקָּצִיר״ – עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצוֹר קְצִיר חִטִּין, אֵבֶל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִין, הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ. אִם הָיָה בָּהָר – בָּהָר, וְאִם הָיָה בַּבִּקְעָה – בַּבִּקְעָה.

ועוד אמר רבא על המותר לתלמיד חכם לומר כדי שלא יצטרך לשלם מיסים: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר [מותר לו לתלמיד חכם לומר]: "עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא [עבד האש אני ואיני נותן את מס הקרקע] ". שכהני האש היו פטורים ממיסים, ויכול תלמיד חכם להשתמש בביטוי זה משום שבליבו הוא מתכוון לשמים (שהרי נאמר על ה' שהוא "אש אוכלה"), אלא שמטעה בכך את גובה המס. מאי טעמא [מה טעם] התירו לומר דבר כגון זה — לאברוחי אריא מיניה קאמר [להבריח אריה ממנו בלבד הוא אומר זאת], כלומר, כדי למנוע מעצמו נזק.

״עַד הַגְּשָׁמִים״ ״עַד שֶׁיְּהוּ הַגְּשָׁמִים״ – עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה. ״עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְּשָׁמִים״ – עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כּוּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח.

רב אשי הוה ליה ההוא אבא [היה לו יער אחד], זבניה לבי נורא [מכר אותו לכריתת עציו לבית כהני האש]. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האיכא [הרי יש כאן] משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), שהרי אתה מסייע בכך לפולחן עבודה זרה! אמר ליה [לו]: רוב עצים, ואף אותם הנמכרים לכהני האש, להסקה ניתנו ולא לפולחן, ולכן אין עליו לחשוש שמא העצים האלה מיועדים דווקא לצורך זה.

גמ׳ תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר עַד הַקַּיִץ בַּגָּלִיל, וְיָרַד לַעֲמָקִים, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ הַקַּיִץ בַּעֲמָקִים – אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַקַּיִץ בַּגָּלִיל.

נדר "עד הקציר" — כוונתו עד שיתחיל העם לקצור, וכוונתו קציר חטין אבל לא קציר שעורין, וקובעים זמן זה הכל לפי מקום נדרו. אם היה בהר — לפי הקוצרים בהר, ואם היה בבקעה — לפי הקוצרים בבקעה.

״עַד הַגְּשָׁמִים״ ״עַד שֶׁיְּהוּ גְּשָׁמִים״ – עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר״ וְכו׳. אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַחֲלוֹקֶת דְּאָמַר ״עַד הַגְּשָׁמִים״. אֲבָל אֲמַר ״עַד הַגֶּשֶׁם״ – עַד זְמַן גְּשָׁמִים קָאָמַר.

אמר "עד הגשמים" או "עד שיהו הגשמים", כוונתו עד שתרד רביעה (עונה) שניה של גשמים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שיגיע זמנה של רביעה, שאינו צריך להמתין לגשמי הרביעה השניה ממש, אלא כשמגיע הזמן הראוי לכך, זהו הזמן שקבע לנדר. אמר "עד שיפסקו גשמים" — הרי זה אסור עד שיצא חודש ניסן כולו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: עד שיעבור הפסח.