אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי לִיגְזוֹר בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִשּׁוּם ״הַיּוֹם״!

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] ליגזור [שיגזור] גם באומר "יום אחד" משום "היום", ויהיה אסור גם ביום הבא עד שתחשך!

אֲמַר לֵיהּ: ״הַיּוֹם״ בְּ״יוֹם אֶחָד״ – מִיחֲלַף: ״יוֹם אֶחָד״ בְּ״הַיּוֹם״ – לָא מִיחֲלַף.

אמר ליה [לו] רב יוסף: "היום" ב"יום אחד" מיחלף [מתחלף] בלשון בני אדם ולכן יש מצוה לגזור, אבל "יום אחד" ב"היום" לא מיחלף [מתחלף], שהכל יודעים ש"יום אחד" הוא מעת לעת.

אֲמַר רָבִינָא, אֲמַר לִי מָרֵימָר: הָכִי אֲמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב [יוֹסֵף]: כְּמַאן אָזְלָא שְׁמַעֲתֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא – כְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל הַנּוֹדֵר – כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ – כְּאִילּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ.

אמר רבינא, אמר לי מרימר: הכי [כך] אמר אבוך משמיה [אביך משמו] של רב [יוסף] : כמאן אזלא שמעתיה [כשיטת מי הולכת שמועתו, הלכתו] זו של רב ירמיה בר אבא שצריך שאלה לחכם כשתחשך — כשיטת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: כל הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו — כאילו מקטיר עליה. ומשום כך, אף כשמקיים את הנדר, מוטב לו שיישאל לחכם ויעקור את הנדר מעיקרו, ויהא כאילו לא נדר.

״שַׁבָּת זוֹ״ אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא קָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו במשנה שהאומר "קונם יין שאני שותה שבת זו", אסור בכל השבת כולה וגם ביום השבת עצמו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי ליומי דשבתא קאמר [לימי השבוע אמר] ונתכוון לאסור עצמו רק בימי השבוע ולא ביום השבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכאשר אמר "שבת זו" היתה כוונתו אף לשבת עצמה.

״חֹדֶשׁ זֶה אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא״. פְּשִׁיטָא! כִּי אִיצְטְרִיכָא לְחֹדֶשׁ חָסֵר.

עוד שנינו במשנה שאם אמר "חדש זה" — אסור בכל החדש וראש חדש שאחריו שייך להבא ואיננו אסור בו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: כי איצטריכא [כאשר הוצרכה] הלכה זו להיאמר הרי זה למקרה של חדש חסר, שיש לפניו שני ימי ראש חודש, והוא נדר ביום הראשון של ראש החודש,

מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתַּסַּר – קָא מַשְׁמַע לָן: קָרוּ אֱינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא.

מהו דתימא [שתאמר] כי ראש חדש לשעבר הוי [הוא], שהרי יום ראשון של ראש חודש שייך למנין ימי החודש הקודם, ולא ליתסר [ייאסר] בו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שקרו אינשי ריש ירחא [קוראים לו אנשים ראש חודש] על שם החודש הבא, ולכן יום זה שייך כבר לחודש הבא ונכלל אף הוא בלשון הנדר.

״שָׁנָה זוֹ – אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ״.

וכן שנינו לגבי האומר "שנה זו" — אסור בכל השנה כולה וראש השנה שייך לשנה הבאה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אֲמַר ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם״ מַאי דִּינֵיהּ, כְּ״הַיּוֹם״ אוֹ כְּ״יוֹם אֶחָד״?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אמר "קונם יין שאני טועם יום" מאי דיניה [מה דינו]? האם דינו כאילו אמר "היום" ואסור עד שיחשיך היום, או כמו שאמר "יום אחד" ונאסר יממה שלימה?

תָּא שְׁמַע מִמַּתְנִיתִין: ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם״ – אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. הָא ״יוֹם״ – כְּיוֹם אֶחָד דָּמֵי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממתניתין [ממשנתנו] שנאמר בה "קונם יין שאני טועם היום" — אין אסור אלא עד שתחשך. ונדייק מכאן: דווקא אם אמר "היום" אבל הא [הרי] אם אמר "יום" — כ"יום אחד" דמי [נחשב].

אֵימָא סֵיפָא: אָמַר ״יוֹם אֶחָד״ – אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם, הָא ״יוֹם״ – כְּ״הַיּוֹם״ דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אמר "יום אחד" — אסור מיום ליום. ומכאן אפשר לדייק: דווקא אם אמר "יום אחד" אבל הא [הרי] אם אמר רק "יום" — כאילו אמר "היום" דמי [נחשב]. אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין אפשרות ללמוד ממנה] בדרך דיוק, שאפשר לדייק לשני הצדדים.

אֲמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה״. נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ. הֵיכִי דָמֵי?

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ששנינו: אמר "קונם יין שאני טועם השנה", אם נתעברה השנה — אסור בה ובעיבורה, בחודש העיבור הנוסף לה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?