שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא״.

שנאמר: "כל גיא ינשא" (ישעיה מ, ד). וכששמע רב יוסף דברים אלה הבין שרבא מכיר בטעותו, שנראה כמתגאה על רבו, ומרגיש שצריך להכניע עצמו לפניו, ונתפייס.

תַּנְיָא הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן – אָסוּר אַף בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ, וּמוּתָּר בְּלַח. וּמוּתָּר בְּאוֹרֶז, בְּחִילְקָא, בְּטַרְגֵיס וּבְטִיסְנֵי. הַנּוֹדֵר מִן פֵּירוֹת הַשָּׁנָה – אָסוּר בְּכָל פֵּירוֹת הַשָּׁנָה, וּמוּתָּר בִּגְדָיִים וּבִטְלָאִים וּבְחָלָב וּבְבֵיצִים וּבְגוֹזָלוֹת, וְאִם אָמַר ״גִּידּוּלֵי שָׁנָה עָלַי״ – אָסוּר בְּכוּלָּן.

תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן הדגן — אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בו בעודו לח. ומותר באורז, וכן בחילקא, בטרגיס ובטיסני (מיני גריסים מגרגירי חטה). הנודר מן פירות השנה — אסור בכל פירות האדמה והעץ הצומחים באותה השנה, ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות שנולדו באותה שנה, לפי שאינם נקראים "פירות" סתם. ואם אמר "גידולי שנה זו אסורים עלי" — אסור בכולן.

הַנּוֹדֵר מִן פֵּירוֹת הָאָרֶץ – אָסוּר בְּכָל פֵּירוֹת הָאָרֶץ, וּמוּתָּר בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת. וְאִם אָמַר ״גִּידּוּלֵי קַרְקַע עָלַי״ – אָסוּר בְּכוּלָּן.

הנודר מן פירות הארץ — אסור בכל פירות הצומחים מן הארץ, ומותר בכמהין ופטריות שאינם נקראים "פירות הארץ". ואם אמר "גידולי קרקע עלי" — אסור בכולן.

וּרְמִינְהִי: עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּידוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, וְתַנְיָא: עַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית וְעַל כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״! אֲמַר אַבַּיֵי: מִירְבָּא רְבוּ מֵאַרְעָא, מֵינַק – מֵאַוִירָא יָנְקֵי, וְלָא מֵאַרְעָא. וְהָא קָתָנֵי ״עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּידוּלוֹ מִן הָאָרֶץ״! תָּנֵי: עַל דָּבָר שֶׁאֵין יוֹנֵק מִן הָאָרֶץ.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה: על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר "שהכל נהיה בדברו", ותניא [ושנויה ברייתא]: על המלח ועל הזמית (מין מרק) ועל כמהין ופטריות אומר "שהכל נהיה בדברו". משמע שכמהים ופטריות אינם נקראים גידולי קרקע! אמר אביי: מירבא רבו מארעא [גדלים, צומחים הם בפועל מן הארץ] אבל מינק מאוירא ינקי [לינוק, מן האויר הם יונקים] ולא מארעא [מן הארץ]. ומקשים: והא קתני [והרי שנה] שם "על דבר שאין גידולו מן הארץ" ובכללם כמהים ופטריות, ואיך ניתן לומר שכמהים ופטריות גידולם מן הארץ! ומשיבים: תני [שנה, ותקן] באותה משנה: על דבר שאין יונק מן הארץ.

מתני׳ הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת – מוּתָּר בְּשַׂק וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה. אָמַר ״קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי״ – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִיזֵּי צֶמֶר״.״הַפִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי״ – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בַּאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן.

הנודר מן הכסות — מותר בלבישת שק, וביריעה, ובחמילה (מין יריעה גסה) שאינם בכלל כסות רגילה. אמר "קונם צמר עולה עלי" — מותר לו להתכסות בגיזי צמר כיון שאינם בכלל מלבוש, ואינו אסור אלא באריג של צמר. וכן אם אמר "קונם הפשתן עולה עלי" — מותר להתכסות באניצי פשתן (פשתן שלא נטווה), שלא נתכוון אלא ללבישת אריג של פשתן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר; טָעַן וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, אָמַר ״קוֹנָם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלַי״ – מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת, וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו.

ר' יהודה אומר: הכל מתפרש לפי הנודר: אם טען (נשא) מטען של צמר ופשתים והזיע, והיה ריחו קשה (לא נוח) לו, ומתוך כך אמר "קונם צמר ופשתים עולה עלי" — מותר להתכסות בבגדי צמר ופשתן, ואסור להפשיל לאחוריו כמשא, לפי שבשעת הנדר היתה כוונתו לנשיאת צמר ופשתן ולא ללבישתם.

גמ׳ תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת – מוּתָּר בְּשַׂק וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה, וְאָסוּר בְּפוּנְדָא וּבִפְסַקִיָּא וּבִסְקוּרְטִיָּא וּבְקַטַבְלִיָּא וְאַנְפִּלְיָא וּפְלִינְיָא וּמִכְנָסַיִם וְכוֹבַע. מַאי אִיסְקוּרְטֵי? אֲמַר רַבָּה בַּר חָנָה: כִּיתּוֹנָא דְּצַלָּא.

תניא [שנויה ברייתא] : הנודר מן הכסות — מותר בשק וביריעה ובחמילה, ואסור בפונדא (חגורה רחבה) ובפסקיא (חגורה) ובסקורטיא ובקטבליא (מלבושי עור) ואנפליא (גרביים של עור) ופליניא (סינור עור) ומכנסים וכובע. ושואלים: מאי [מה] פירוש "איסקורטי" שהוזכרה כאן? אמר רבה בר חנה: הכוונה היא לכיתונא דצלא [כותנות של עור].

תַּנְיָא: יוֹצְאִין בְּשַׂק עָבֶה וּבְסָגוֹס עָבֶה וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בְּתֵיבָה וְלֹא בְּקוּפָּה וְלֹא בְּמַחֲצֶלֶת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. הָרוֹעִים יוֹצְאִין בְּשַׂקִּים. וְלֹא רוֹעִים בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא כָּל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּהוֹוֶה.

תניא [שנויה ברייתא] : יוצאין בשבת לרשות הרבים בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים ואין הם נחשבים כמשא שנושא בשבת, אלא כמיני לבוש, אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת להגן מפני הגשמים, שאין אלה נחשבים כלבוש אלא כמשא. הרועים יוצאין בשבת בשקים שעליהם, שכך דרכם לצאת, ולא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם מותר לצאת בהם, אלא שדברו חכמים בהווה (במציאות הרגילה) שבדרך כלל נוהגים כך רועים.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר״ כו'. תַּנְיָא, כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר? הָיָה לָבוּשׁ צֶמֶר, וְהֵצַר, וְאָמַר ״קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי״ – אָסוּר לִלְבּוֹשׁ וּמוּתָּר לִטְעוֹן. הָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן, וְהִזִּיעַ, וְאָמַר ״קוֹנָם פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי״ – מוּתָּר לִלְבּוֹשׁ וְאָסוּר לִטְעוֹן.

שנינו במשנה: ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר כו'. תניא [שנויה ברייתא] : כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר? אם היה לבוש צמר, והצר והציק לו הבגד, ומתוך כך אמר "קונם צמר עולה עלי", במקרה כזה — אסור ללבוש ומותר לטעון עליו אריגי צמר. ולהיפך, אם היה טעון פשתן והזיע, ואמר "קונם פשתן עולה עלי" — במקרה כזה מותר ללבוש ואסור לטעון. שמפרשים את דבריו לפי המצב והטעם שבו נדר.