מִי לָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא דְּצָרִיךְ אִימְלוּכֵי? אִיתְּמַר שְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוֹן: שַׁפִּיר אֲמַר נַחְמָנִי.

מי [האם] לא מודה ר' עקיבא שצריך השליח אימלוכי [להימלך] על כל פנים? וכיון שלא נמלך ועשה מדעת עצמו אין זה נקרא עושה שליחותו. איתמר שמעתא קמיה [נאמרה הלכה זו כולה לפני] רבא. אמר להון [להם] למוסרי הדברים: שפיר [יפה] אמר נחמני, הוא אביי.

מַאן תַּנָּא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא. דְּתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וְאָסוּר בָּרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם וּבַקָּנֶה וּבַכָּבֵד וּבַלֵּב וּבְעוֹפוֹת, וּמוּתָּר בְּבָשָׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו] על ר' עקיבא במשנה? ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר, ואסור גם בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב, למרות שלא היו אנשים אוכלים אותם כרגיל. וכן אסור בעופות, שאף הם בכלל "בשר" בלשון בני אדם. ומותר בבשר דגים וחגבים, לפי שאינם נקראים "בשר".

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וּמוּתָּר בָּרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם וּבַקָּנֶה וּבַכָּבֵד וּבַלֵּב וּבְעוֹפוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קְרָבַיִים לָאו בָּשָׂר, וְאוֹכְלֵיהֶן לָאו בַּר אֱינָשׁ. אוֹכְלֵיהֶן – כְּבָשָׂר, לְעִנְיַן זְבִינֵי – לָאו בַּר אֱינָשׁ.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר, ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות, ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים לאו [אינם] נחשבים בשר, ואוכליהן לאו בר אינש [אינו נחשב בן אדם] שאין זה מאכל אדם. ומסבירים את כוונתו: אוכליהן מבחינת דיני אכילתם כגון לענין נדרים אמנם כבשר הם, אבל לענין זביני [קניה], אם הולך לקנות אותם, לאו בר אינש [אינו בן אדם]. ומכל מקום למדנו מכאן שרבן שמעון בן גמליאל חולק על ר' עקיבא, שהרי אף שכבד הוא בכלל הדברים ששליח נמלך בשולחו עליהם אם לא מצא בשר, מכל מקום לדעתו אין הוא בכלל בשר לענין נדרים.

מַאי שְׁנָא בְּשַׂר עוֹף לְתַנָּא קַמָּא דַּאֲסִיר – דַּעֲבֵיד שְׁלִיחָא דְּמִימְלִיךְ עֲלֵיהּ. בְּשַׂר דָּגִים נַמִי עֲבִיד שְׁלִיחָא דְּאִי לָא מַשְׁכַּח בִּישְׂרָא מִימְלִיךְ עֲלֵיהּ, דְּאָמַר: אִי לָא מַשְׁכַּחְנָא בִּישְׂרָא – אַיְיתֵי דָּגִים? וְלִיתַּסְרוּ!

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] בשר עוף לדעת התנא קמא [הראשון] דאסיר [שאסור] והוא בכלל בשר — משום דעביד שליחא דמימליך עליה [שעשוי השליח להימלך עליו] ולומר לשולחו שלא מצא בשר אלא עופות. ואולם בשר דגים נמי עביד שליחא [גם כן עשוי השליח] להימלך עליו, דאי לא משכח בישרא, מימליך עליה [שאם אינו מוצא בשר, נמלך עליו] דאמר [שאומר] לשולחו: אי לא משכחנא בישרא, אייתי [אם אינני מוצא בשר, אביא] דגים? וליתסרו [ושייאסרו] גם הדגים ומדוע פשוט לתנא שעוף הוא בכלל בשר, ודגים אינם בכלל בשר?

אֲמַר אַבַּיֵי: כְּגוֹן שֶׁהִקִּיז דָּם, דְּלָא אָכֵיל דָּגִים. אִי הָכִי אֲפִילּוּ עוֹפוֹת נַמִי לָא אָכֵיל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּמְסוֹכַר וְאָכֵיל בִּישְׂרָא דְּצִפָּרָא – פָּרַח לִבֵּיהּ כְּצִפָּרָא. וְתַנְיָא: אֵין מַקִּיזִין לֹא עַל דָּגִים וְלֹא עַל עוֹפוֹת וְלֹא עַל בָּשָׂר מָלִיחַ. וְתַנְיָא: הִקִּיז דָּם – לֹא יֹאכַל לֹא חָלָב, וְלֹא גְּבִינָה, וְלֹא בֵּיצִים, וְלֹא שַׁחֲלַיִים, וְלֹא עוֹפוֹת, וְלֹא בָּשָׂר מָלִיחַ! שָׁאנֵי עוֹפוֹת דְּאֶפְשָׁר עַל יְדֵי שְׁלִיקָה.

אמר אביי: כאן מדובר כגון שהקיז דם בשעת הנדר, דלא אכיל [שאינו אוכל] דגים, שמקובל היה בידם שהם מזיקים אחר הקזת דם. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם במקרה זה אתה מדבר, אפילו עופות נמי [גם כן] לא אכיל [אינו אוכל]. שאמר שמואל: דמסוכר ואכיל בישרא דצפרא [מי שמקיז דם ואוכל אחרי כן בשר ציפור] — פרח לביה כצפרא [פורח ליבו כציפור], משמע שאין הדבר יפה לגוף! וכן תניא [שנויה ברייתא]: אין מקיזין לא על דגים, כלומר, לאחר הקזה אין אוכלים דגים, ולא על עופות, ולא על בשר מליח. ועוד תניא [שנויה ברייתא אחרת]: הקיז דם — לא יאכל לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצים, ולא שחליים, ולא עופות, ולא בשר מליח! ומשיבים: שאני [שונה] בשר של עופות שאפשר לאוכלו אחר הקזה על ידי שליקה (בישול מרובה), וכשמבשלו היטב אינו מזיק.

אַבַּיֵי אֲמַר: כְּגוֹן דְּכָיְיבִין לֵיהּ עֵינֵיהּ, דְּדָגִים קָשִׁין לָעֵינַיִם. אִי הָכִי אָכֵיל דָּגִים, דְּהָא אֲמַר שְׁמוּאֵל: נו״ן סמ״ך עי״ן – נוּנָא סַמָּא לָעֵינַיִם! הַהוּא סוֹף אוּכְלָא.

אביי אמר: כאן מדובר כגון דכייבין ליה עיניה [שכואבות לו עיניו] שדגים קשין לעינים, ומשום כך דווקא דגים מותרים ולא עופות. ומקשים: להיפך, אי הכי אכיל [אם כך הריהו אוכל] דגים, דהא [שהרי] אמר שמואל: ונתן סימן לדבר בצירוף האותיות הסמוכות: נו"ן סמ"ך עי"ן, שהוא כראשי תיבות: נונא סמא [הדג סם, תרופה] לעינים! ומשיבים: ההוא שאמר שמואל מדובר בסוף אוכלא [דלקת העיניים] שאז יפים הדגים, אבל לא בתחילת הדלקת.