לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מְבִיאִין יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמְּבִיאִין יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ – אָסוּר.

לא שנו שמותר בירקות גינה בשביעית אלא במקום שאין מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ, ואז הכל משתמשים בשביעית רק בירקות השדה. אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ לארץ, שאין שביעית נוהגת בחוץ לארץ — אסור גם בירקות גינה בשנה השביעית.

כְּתַנָּאֵי: אֵין מְבִיאִין יָרָק מִן חוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְבִיאִין יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מְבִיאִין? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשּׁוּם גּוּשׁ.

ומעירים: הרי זה כתנאי [כמחלוקת תנאים] בענין זה: אין מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ, ר' חנניה בן גמליאל אומר: מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ. ושואלים: מאי טעמיה דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] אין מביאין? אמר ר' ירמיה: חוששים משום גוש אדמה של אדמת העמים שהיא מטמאה, שלא יביאו אותו יחד עם הירקות לארץ ישראל, ויגרום בה טומאה.

מתני׳ מִן הַכְּרוּב – אָסוּר בְּאִיסְפַּרְגּוּס, מִן הָאִיסְפַּרְגּוּס – מוּתָּר בִּכְרוּב.

הנודר מן הכרוב — אסור באיספרגוס שהוא מין כרוב, אבל הנודר מן האיספרגוס — מותר בכרוב.

מִן הַגְּרִיסִין – אָסוּר בְּמִקְפָּה, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַמִּקְפָּה – מוּתָּר בִּגְרִיסִין, מִן הַמִּקְפָּה – אָסוּר בְּשׁוּם, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַשּׁוּם – מוּתָּר בְּמִקְפָּה.

הנודר מן הגריסין (פול שגורסים, שוברים לחתיכות) — אסור במקפה (מרק עבה שעושים מגריסים), ור' יוסי מתיר. ולכל הדעות הנודר מן המקפה — מותר בגריסין עצמן. הנודר מן המקפה — אסור בשום שבתוכה שהוא חלק מהמרכיבים של המקפה, ור' יוסי מתיר. הנודר מן השום — מותר במקפה.

מִן הָעֲדָשִׁים – אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁים, רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הָאֲשִׁישִׁים – מוּתָּר בַּעֲדָשִׁים.

הנודר מן העדשים — אסור באשישים שהם מיני מאכל הנעשים מעדשים, ור' יוסי מתיר. והכל מודים שהנודר מן האשישים מותר בעדשים.

״חִטָּה חִטִּין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר בָּהֶן, בֵּין קֶמַח בֵּין הַפַּת. ״גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר בָּהֶן, בֵּין חַיִּין בֵּין מְבוּשָּׁלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קוֹנָם גְּרִיס אוֹ חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – מוּתָּר לָכוֹס חַיִּים.

אמר "קונם חטה חטין שאני טועם" — אסור בהן בחיטים בין בצורת קמח בין הפת שנאפתה מהן. אמר "קונם גריס גריסין שאני טועם" — אסור בהן בין חיין בין מבושלין. ר' יהודה אומר: אם אומר "קונם גריס או חטה שאני טועם" מותר לכוס (לכסוס, לכרסם אותם) כשהם חיים (בלתי מבושלים), משום שאין דרכם להיאכל כך, ולא על דעת כן נדר.

גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר לֶאֱפוֹת וּמוּתָּר לָכוֹס: ״חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר לָכוֹס וּמוּתָּר לֶאֱפוֹת: ״חִטָּה חִטִּין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר בֵּין לָכוֹס בֵּין לֶאֱפוֹת.

תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן גמליאל אומר: אמר "חטה שאני טועם" — אסור לאפות ולאכול פת מקמח חטה, ומותר לכוס (לכסוס, לכרסם) חטה. אמר "חטים שאני טועם" — אסור לכוס ומותר לאפות, כי לשון זו מתייחסת דווקא לחיטים בגרגריהן. "חטה חטין שאני טועם" — אסור בין לכוס בין לאפות.

״גְּרִיס שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר לְבַשֵּׁל וּמוּתָּר לָכוֹס: ״גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר לָכוֹס וּמוּתָּר לְבַשֵּׁל: ״גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – אָסוּר בֵּין לְבַשֵּׁל בֵּין לָכוֹס. הדרן עליך הנודר מן המבושל

וכן, אם אמר "גריס שאני טועם" — אסור לבשל, שכך נקרא תבשיל של גריסים, ומותר לכוס, לכרסם אותם כשהם חיים. אמר "גריסין שאני טועם" — אסור לכוס ומותר לבשל. "גריס גריסין שאני טועם" — אסור בין לבשל בין לכוס.