גמ׳ וּרְמִינְהוּ: ״מִן הָעֲדָשִׁים״ – אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר!

שיטת ר' יוסי במשנה היא שהנודר מן החלב אסור בקום. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הנודר "מן העדשים" — אסור באשישים (מאכלים הנעשים מעדשים), ור' יוסי מתיר. ומכאן שר' יוסי אינו סבור שכל דבר הבא ממה שנדר ממנו נאסר גם כן, ובניגוד לדבריו ביחס לקום של חלב!

לָא קַשְׁיָא; מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרָא דְּרַבָּנַן קָרוּ לַחֲלָבָא חֲלָבָא וּלְקוּמָא קוּמָא, בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי לְקוּמָא נַמִי קָרוּ לֵיהּ ״קוּמָא דַּחֲלָבָא״.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כמקומו וחכם זה כמקומו]. באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא [במקומם של חכמים קוראים לחלב חלב, ולקום קום], ואילו באתריה [במקומו] של ר' יוסי לקומא נמי קרו ליה "קומא דחלבא" [לקום גם כן היו קוראים לו "קום של חלב"], וכיון שקרוי על שם החלב, לכן הנודר מן החלב אסור גם בקום.

תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב – מוּתָּר בְּקוּם, מִן הַקּוּם – מוּתָּר בְּחָלָב. מִן הֶחָלָב – מוּתָּר בִּגְבִינָה, מִן הַגְּבִינָה – מוּתָּר בְּחָלָב. מִן הָרוֹטֶב – מוּתָּר בְּקִיפָה, מִן הַקִּיפָה – מוּתָּר בְּרוֹטֶב. אִם אָמַר ״בָּשָׂר זֶה עָלַי״ – אָסוּר בּוֹ וּבְרוֹטְבוֹ וּבְקִיפוֹ.

תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן החלב — מותר בקום, מן הקום — מותר בחלב. הנודר מן החלב — מותר בגבינה, מן הגבינה — מותר בחלב. הנודר מן הרוטב — מותר בקיפה, מן הקיפה — מותר ברוטב. אם אמר "בשר זה עלי" — אסור בו וברוטבו ובקיפו.

הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן – מוּתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר ״קוֹנָם יַיִן זֶה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ וְנָפַל לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, אִם יֵשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן – הֲרֵי זֶה אָסוּר.

הנודר מן היין — מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אמר: "קונם יין זה שאיני טועם" ונפל יין זה לתוך התבשיל, אם יש בו בתבשיל טעם יין — הרי זה אסור, שכיון שאמר "שאני טועם" הרי טועם טעם יין גם כשהוא בתערובת.

מתני׳ הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים – מוּתָּר בְּיַיִן, מִן הַזֵּיתִים – מוּתָּר בְּשֶׁמֶן. אָמַר ״קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ – אָסוּר בָּהֶן וּבַיּוֹצֵא מֵהֶן.

הנודר מן הענבים — מותר ביין. הנודר מן הזיתים — מותר בשמן. אמר "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" — אסור גם בהן וגם ביוצא מהן.

גמ׳ בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: ״אֵלּוּ״ דַּוְקָא, אוֹ ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ דַּוְקָא?

על האמור במשנה: "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" — אסור בהם וביוצא מהם, בעי [שאל] רמי בר חמא: האם אסרו לו את היוצא מהם משום שאמר "אלו" דוקא, או משום שאמר "שאיני טועם" דוקא?

אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״אֵלּוּ״ דַּוְקָא: ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ לָמָּה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ אִי דְּאָמַר ״אֵלּוּ״ – מִיתְּסַר, וְאִי לָא – לָא.

ושואלים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר ש"אלו" דוקא, אם כן "שאיני טועם" למה לי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: דאף על גב [שאף על פי] שאמר "שאיני טועם", אי [אם] שאמר קודם לכן "אלו" — מיתסר [נאסר] ביוצא מהם, ואי [ואם] לא — לא, אינו נאסר. ואם כן, אין פתרון לשאלה זו מלשון המשנה.

אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: ״קוֹנָם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״ ״קוֹנָם הֵן לְפִי״ – אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. הָא בַּיּוֹצֵא מֵהֶן – מוּתָּר!

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: אמר "קונם פירות האלו עלי", או אמר "קונם הן לפי" — אסור בחילופיהן ובגידוליהן, ונדייק: הא [הרי] יוצא מכאן שביוצא מהן מותר! ומכאן אפשר להוכיח שהאיסור ביוצא מהם הוא משום שאמר "איני טועם", שהרי כשאמר "אלו" לא נאסר ביוצא מהם!

הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר, וְהָא עֲדִיפָא לֵיהּ לְאַשְׁמוּעִינַן, דְּחִילּוּפֵיהֶן כְּגִידּוּלֵיהֶן דָּמֵי.

ודוחים: הוא הדין שאפילו ביוצא מהן אסור. והא עדיפא ליה לאשמועינן [ודבר זה היה עדיף לו להשמיע לנו] שחילופיהן כגידוליהן דמי [הם נחשבים] ואף אלה אסורים, למרות שאין בהם דבר מממשותו של האיסור הראשון.

תָּא שְׁמַע: ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל״ וְ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ – מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. הָא הַיּוֹצֵא מֵהֶן – אָסוּר. אַיְידֵי דְּלָא נָסֵיב בְּרֵישָׁא יוֹצֵא מֵהֶן, לָא נָסֵיב נַמִי בְּסֵיפָא יוֹצֵא מֵהֶן.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מהמשכה של אותה משנה: האומר "שאיני אוכל", או שאמר "שאיני טועם" — מותר בחילופיהן ובגידוליהן, ונדייק: הא [הרי] היוצא מהן — אסור, ומכאן ש"אלו" דווקא! ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, שכן יש לומר כי איידי [על ידי, מתוך] שלא נסיב ברישא [הביא בראשה] של משנה זו "יוצא מהן" לא נסיב נמי בסיפא [הביא גם כן בסופה] "יוצא מהן", אף שגם בהם הוא מותר, ואין לדייק מהעדרה של הזכרה זו.

תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה וְאָסַר רַבִּי טַרְפוֹן עָלַי בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאָמַר ״בָּשָׂר זֶה עָלַי״, שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר, וְיֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זֶה אָסוּר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו שאמר ר' יהודה: מעשה ואסר ר' טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו, עם הבשר. אמרו לו: אימתי — בזמן שאמר "בשר זה עלי", שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, ויש בו בנותן טעם מן הדבר שנדר ממנו — הרי זה אסור. ומכאן שממה שאסר דבר מסויים עליו ("זה", "אלו") — נאסר ביוצא ממנו.

בְּ״אֵלּוּ״ לָא קָא מִיבָּעֲיָא לָן דְּדַוְקָא הוּא. כִּי מִיבָּעֲיָא לָן בְּ״שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״, דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא?

ומסבירים: ב"אלו" לא קא מיבעיא לן [נשאלה לנו] שדוקא הוא, ולשון זו ודאי מספיקה לאסור את היוצא ממנו. כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה, היה זה האם ב"שאיני טועם" דוקא, האם אף לשון זו לבדה קובעת איסור ביוצא ממנו, או לאו דוקא?

תָּא שְׁמַע: ״דָּג דָּגִים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ – אָסוּר בָּהֶן, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, בֵּין חַיִּים בֵּין מְבוּשָׁלִים, וּמוּתָּר בְּטָרִית טְרוּפָה וּבְצִיר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: "דג דגים שאיני טועם" — אסור בהן, בדגים, בין שהם גדולים בין שהם קטנים, בין חיים בין מבושלים, ומותר בטרית טרופה ובציר. משמע שהביטוי "שאיני טועם" אינו אוסר גם את הציר היוצא מהן.

אָמַר רָבָא: וּכְבָר יָצָא מֵהֶן.

אמר רבא: אין מכאן הוכחה, כיון שאפשר לפרש וכבר יצא מהן. שאין מדובר שם בציר שיצא מן הדגים לאחר שאסר אותם על עצמו, אלא בציר שיצא קודם לכן, והציר הזה לא נכלל בלשון "דגים" שנדר בה. ואם כן, אין פתרון מלא לשאלתו של רמי בר חמא.