וּמִן אִשְׁתּוֹ שֶׁל טוּרָנוּסְרוֹפוּס, וּמִן קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם.

ומן אשתו של טורנוסרופוס שהתגיירה ונתנה לו את ממונה, ומן קטיעא בר שלום שהיה שר רומאי שהוריש לו את כל רכושו.

רַב גַּמְדָּא יָהֵיב אַרְבָּעָה זוּזֵי לְסִפּוּנָאֵי לְאַתּוּיֵי בְּהוֹן מִידַּעַם, לָא אַשְׁכָּחוּ. אַתְיוּהּ לֵיהּ בְּהוֹן קוֹפָא. אִישְׁתַּמֵּיט, עַל לְחַרְתָּא, חָפְרוּ בַּתְרֵיהּ, אַשְׁכַּחוּהּ דִּרְבִיעַ עַל מַרְגַלִּיָיתָא, אַיְיתִינוּן לֵיהּ כּוּלְּהוֹן.

בדומה לזה מסופר: רב גמדא יהיב [נתן] ארבעה זוזי [זוזים] לספונאי לאתויי בהון מידעם [למלחים להביא בהם דבר] עבורו ממדינת הים, לא אשכחו [מצאו] דבר חשוב, אתיוה ליה בהון קופא [הביאו לו בהם קוף אחד]. אישתמיט על לחרתא [ברח הקוף ונכנס לחור אחד], חפרו בתריה [אחריו] לתפוס אותו, אשכחוה דרביע על מרגלייתא, אייתינון ליה כולהון [מצאו אותו שהוא רובץ על מרגליות והביאו לו לרב גמדא את כולן]. אגב כך מספרים עוד מעשים שאירעו בחכמים.

אָמְרָה לֵיהּ בַּת קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: תּוֹרָה מְפוֹאָרָה בִּכְלִי מְכוֹעָר! אֲמַר לָהּ: לִמְדִי מִבֵּית אֲבוּךְ, בַּמֶּה מַנִּיחִין יַיִן? אָמְרָה לֵיהּ: בְּמָאנֵי דְּפַחְרָא. אֲמַר לָהּ: כּוּלֵּי עָלְמָא בְּפַּחְרָא וְאַתּוּן בְּמָאנֵי דְּפַחְרָא?! אַתּוּן אַחִיתּוּן בְּמָאנֵי דְּכַסְפָּא וְדַהֲבָא!

אמרה ליה [לו] בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: יש בך אמנם תורה מפוארה, אולם היא נתונה בכלי מכוער, שלא היה אדם יפה. אמר לה: למדי מבית אבוך [אביך], במה מניחין אתם יין? אמרה ליה [לו]: במאני דפחרא [בכלי חרס]. אמר לה: כולי עלמא בפחרא ואתון במאני דפחרא [כל העולם מניחים בחרס וגם אתם בכלי חרס], אם כן מה ההבדל בין הקיסר לאחרים?! אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא [אתם הניחו את היין בכלי כסף וזהב]!

אָזְלַתְּ וּרְמַתְּ חַמְרָא בְּמָאנֵי דְּכַסְפָּא וְדַהֲבָא, וּסְרִי. אֲמַר לָהּ: אַף אוֹרַיְיתָא כֵּן. וְהָאִיכָּא שַׁפִּירִין וּגְמִירִין! אֲמַר לָהּ: אִי הָווּ סְנוּ – הָווּ גְּמִירִין טְפֵי.

אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא, וסרי [הלכה ושמה את היין בכלי כסף וזהב, והסריח]. אמר לה ר' יהושע: אף אורייתא [התורה] כן, אם היא מונחת בכלי יפה, באדם יפה, היא מתקלקלת. שאלה אותו: והאיכא שפירין וגמירין [והרי יש אנשים יפים ובכל זאת למודי תורה]! אמר לה: אי הוו סנו, הוו גמירין טפי [אם היו מכוערים, היו למודים יותר].

הַהִיא דְּאָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה מִנְּהַרְדְּעָא לְדִינָא, וְאִיתְחַיְּיבַתְּ מִן דִּינָא. אָמְרָה לֵיהּ: שְׁמוּאֵל רַבְּךָ הָכִי דָּנַן?! אֲמַר לָהּ: יָדְעַתְּ לֵיהּ? אָמְרָה לֵיהּ: אִין. גּוּצָא, וְרַבָּה כְּרֵיסֵיהּ, אוּכָּם וְרַבָּה שִׁינֵּיהּ. אֲמַר לָהּ: לְבַזוּיֵיהּ קָאָתֵית? תֶּיהֱוֶי הַהִיא אִתְּתָא בְּשַׁמְתָּא! פָּקְעָה וּמֵתָה.

ועוד מסופר על ההיא דאתיא לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב יהודה מהעיר נהרדעא לדינא [לדין] ואיתחייבת מן דינא [והתחייבה בדין]. אמרה ליה [לו]: שמואל רבך הכי דנן [כך היה גם דן אותי]?! אמר לה: ידעת ליה [וכי הכרת אותו]? אמרה ליה [לו]: אין [כן], גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה [נמוך היה, וכרסו גדולה, שחור היה, ושיניו גדולות]. אמר לה: לבזוייה קאתית [לבזות אותו באת] שכך את מתארת אותו? תיהוי ההיא אתתא בשמתא [תהיה אשה זו בחרם]. וכיון שהחרימה פקעה ומתה.

״וּמוּתָּר בְּבֵיצָה טוּרְמִיטָא״. מַאי בֵּיצָה טוּרְמִיטָא? אֲמַר שְׁמוּאֵל: עַבְדָּא דְּעָבֵיד לָהּ שָׁוֵי אַלְפָא דִּינָרֵי, וּמְעַיֵּיל לָהּ אַלְפָא זִימְנֵי בְּמַיָּא חֲמִימֵי, וְאַלְפָא זִימְנֵי בְּמַיָּא קְרִירִי, עַד דִּמִתְזוּטְרָא כִּי הֵיכִי דִּבְלָעִיתָהּ. וְאִם אִית כִּיבָא – סְרִיךְ עֲלָהּ, וְכַד נָפְקָא וְאָתְיָא – יָדַע אָסְיָא מַאי סַמָּא מִתְבָּעֵי לֵיהּ וּבְמַאי מִתַּסֵּי.

שנינו במשנה שהנודר מתבשיל מותר בביצה טורמיטא. ושואלים: מאי [מה היא] ביצה טורמיטא? אמר שמואל: עבדא דעביד לה [עבד שיודע לעשות אותה] שוי אלפא דינרי [שווה אלף דינרים]. וכך היא נעשית; מעייל לה [ומכניס אותה] אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי [אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים] עד דמתזוטרא כי היכי דבלעיתה [שנעשית קטנה כדי שאפשר לבלוע אותה שלימה], ואם אית כיבא [ואם יש איזה פצע] במעיים — סריך עלה [נדבק בה] בביצה משהו מן הפצע, וכד נפקא ואתיא [וכאשר היא יוצאת ובאה] ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי [יודע הרופא איזה סם נצרך לו, לחולה, ובמה הוא מתרפא] ולכן היא חשובה מאד לרפואה.

שְׁמוּאֵל הֲוָה בָּדֵיק נַפְשֵׁיהּ בְּקוּלְחָא עַד דִּמְסַתְּרִין אֱינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ עֲלֵיהּ שַׂעֲרֵיהוֹן.

מסופר: שמואל הוה בדיק נפשיה בקולחא [היה בודק את עצמו בקלח] שהיה בולע לצורך זה, והיה הדבר גורם לו להתעלף עד דמסתרין אינשי ביתיה עליה שעריהון [שהיו בני ביתו סותרים עליו את שערותיהם] מחמת צער, שחשבו שהוא עומד למות. בדומה לנדרים יש עוד תחומי הלכה בהם מבחינים בין זנים שונים של מין פירות אחד.

תְּנַן הָתָם: הָיָה עוֹשֶׂה בִּכְלוֹפָּסִין – לֹא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע, בִּבְנוֹת שֶׁבַע – לֹא יֹאכַל בִּכְלוֹפָּסִין. מַאי כְּלוֹפָּסִין? מִינָא דִּתְאֵינֵי דְּעַבְדִין מִנְּהוֹן לִפְדֵי.

תנן התם [שנינו במשנה שם]: פועל שהיה עושה (עובד) בכלופסין (מין תאנים) — לא יאכל בבנות שבע שהן מין אחר של תאנים, לפי שמותר לפועל לאכול רק מאותם הפירות שהוא עובד בהם. וכן העובד בבנות שבע — לא יאכל בכלופסין. ושואלים: מאי [מה הם] כלופסין אלה? ומשיבים: מינא דתאיני דעבדין מנהון לפדי [מין תאנים שעושים מהן מיני לפתן].

הַהוּא גַּבְרָא דִּיהַב עַבְדָּא לְחַבְרֵיהּ לְאַגְמוּרֵיהּ אַלְפָא מִינֵי לִפְדֵי, אַגְמָרֵיהּ תַּמְנֵי מֵאָה. אַזְמְנֵיהּ לְדִינָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי. אָמַר רַבִּי: אֲבוֹתֵינוּ אָמְרוּ ״נָשִׁינוּ טוֹבָה״, אָנוּ אֲפִילּוּ בְּעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ.

מסופר: ההוא גברא דיהב עבדא לחבריה לאגמוריה אלפא מיני לפדי [אדם אחד שנתן עבד לחבירו שילמד אותו לעשות אלף מיני לפתן] מתאנים, אגמריה תמני מאה [לימד אותו רק שמונה מאות]. אזמניה לדינא לקמיה [הזמין אותו, את המורה, לדין לפני] רבי. אמר רבי: אבותינו אמרו "נשינו טובה" (ראה איכה ג, יז), כלומר, שכחנו את הטובה שהיתה לנו, ומכל מקום ידעו טובה מהי, אנו אפילו בעינינו לא ראינו, שהתפעל מכך שאפשר לעשות כל כך הרבה מיני מאכלים מתאנים בלבד.

רַבִּי עֲבַד לֵיהּ הִלּוּלָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. כְּתַב עַל בֵּית גְּנָנָא: עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה אַלְפִין רִיבּוֹאִין דִּינָרִין נְפַקוּ עַל בֵּית גְּנָנָא דֵּין, וְלָא אַזְמְנֵיהּ לְבַר קַפָּרָא. אֲמַר לֵיהּ: אִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ – לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַזְמְנֵיהּ, אֲמַר: לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ – לָעוֹלָם הַבָּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

מסופר: רבי עבד ליה הלולא [עשה לו משתה חתונה] לר' שמעון ברבי בנו, כתב מישהו על בית גננא [החופה]: עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין [עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים הוצאו על בית החופה הזה], ולא אזמניה [הזמין] את בר קפרא לאותו משתה. אמר ליה [לו] בר קפרא שנעלב על שלא הוזמן לחופה: אם לעוברי רצונו של מקום כך, כלומר, אם לך שאין אתה נוהג כראוי — כך, יש גדולה ועושר — לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שמע זאת רבי, אזמניה [הזמין אותו], חזר בו בר קפרא ואמר: אם לעושי רצונו בעולם הזה כך — לעולם הבא על אחת כמה וכמה יהיה לו שכר. ומסבירים קצת את מהות היחסים ביניהם.

יוֹמָא דִּמְחַיֵּיךְ בֵּיהּ רַבִּי, אָתְיָא פּוּרְעֲנוּתָא לְעָלְמָא. אֲמַר לֵיהּ לְבַר קַפָּרָא: לָא תְּבַדִיחָן, וְיַהֵיבְנָא לָךְ אַרְבְּעִין גְּרִיוֵי חִיטֵּי. אֲמַר לֵיהּ: לֵיחֲזִי מָר

יומא דמחייך ביה [יום שהיה צוחק בו] רבי, אתיא פורענותא לעלמא [היתה באה פורענות לעולם], שהיה מכפר בכאביו על חטאי ישראל. אמר ליה [לו] לבר קפרא: לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי [אל תצחיק אותי ואתן לך ארבעים סאה חיטין] בשכר זה. אמר ליה [לו] בר קפרא: ליחזי מר [שיראה אדוני]