חזור
נדרים
דף ה.לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם? – אִין, שְׁמוּאֵל מוֹקִים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת – לָא הָוְויָין יָדַיִם.
ושואלים: אם כן, לימא קסבר [האם לומר מכאן שסבור] שמואל כי ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים? כלומר, שאם ה"יד", הביטוי הבלתי־שלם שהשתמש בו, אינו מוכיח מעצמו את כוונת הדברים — אין הוא נחשב ל"יד"? ומשיבים: אין [כן], ואכן, שמואל מוקים לה למתניתין [מעמיד אותה את משנתנו] כדעת ר' יהודה, שאמר: ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים.
רש"י
לימא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו' דהכא הואיל ולא אמר ממש שאני אוכל לך אמרינן לא מוכחא מילתא דבאכילה קאמר ולא מיתסר באכילה:
תוספות
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מדקאמר מודרני ממך שרי ומשני אין כלומר ודאי סבר דלא הויין ידים ומוקי לה למתניתין כרבי יהודה דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי אגרת וכו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ולא בעי ודין וכו' ורבי יהודה סבר לא הויין ידים מדקבעי לומר ודין דאי לא כתב ודין בגט הוי כמגרש בדבורא בעלמא ושטר ראיה בעלמא הוא וכן משמע פ' המגרש דקאמר דקריא למוכיחו' מודין ולקמן בשמעתין משמע דהמוכיח הוי מלישנא דמנאי מדקאמ' עד כאן לא קאמר התם לא בעי' ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אלמא דמלישנא דמנאי קדייק:
דִּתְנַן: גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט – ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵין דִּיהֱוֵי לֵיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִיגֶּרֶת שְׁבוּקִין״.
ומה ההוכחה שזו שיטתו של ר' יהודה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו (עיקרו) של גט שנותן אדם לאשתו כאשר מגרשה הוא המשפט הכתוב בו: "הרי את מותרת לכל אדם". ר' יהודה אומר: יש עוד קטע אחד שהוא חלק מהותי בגט, שכותב "ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהא לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואיגרת שבוקין [שילוחים] וגט פטורין
רש"י
רבי יהודיה אומר ודין די יהוי ליכי וכו' דקסבר אי לא כתב ביה ממש ודין לאו מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:
אַמַּאי דָּחֵיק שְׁמוּאֵל לְאוֹקוּמָהּ לְמַתְנִיתִין כְּרַבִּי יְהוּדָה? לוֹקְמָהּ כְּרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דְּאֵין יָדַיִם מוֹכִיחוֹת!
". ומכאן משמע שאף על פי שמובן ממה שכותב לה בשטר ונותן לה שזהו הגט, מצריך ר' יהודה שיכתוב במפורש שהוא מגרשה בגט זה, ולא בדיבור בלבד. ושואלים: אמאי דחיק [מדוע דוחק] שמואל לאוקומה למתניתין [להעמיד את משנתנו] דווקא כדעת ר' יהודה שהיא דעת יחיד? לוקמה כרבנן [שיעמיד ויפרש אותה כדעת חכמים] שאף אם אמר "מודרני" או "מרוחקני" בלבד אסור באכילה אף על גב [אף על פי] שאין ביטויים אלה ידים מוכיחות?
רש"י
לוקמה למתני' כרבנן לימא אע"ג דקאמר מודר אני ממך או מרוחק אני ממך לחודיה אסור באכילה ואע"ג דלא אמר שאני אוכל לך דידים שאין מוכיחות הויין ידים כרבנן דאמרי לא צריך למיכתב בגט אלא הרי את מותרת לכל אדם:
תוספות
ואמאי דחיק שמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה לוקמא כרבנן תימה הלא יש לו לאוקמה כר' יהודה משום דס״ל כוותיה ויש מתרצים דמוטב לאוקמא כרבנן ואע״ג דהוא לא ס״ל ועתה להך לישנא משמע דשמואל סבר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכי מוכח סוגיא דקידושין (דף ה:) גבי הרי את מאורסת דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים לא דאמר הרי את מאורסת לי אבל אי לא אמר לי לא והיינו כסוגיא דהכא מיהו תימה גדול מאי פריך מאי דוחקיה לאוקמה מתני' כר' יהודה דשינויא דשנינן שנויא דחיקא הוא מוטב לאוקמה כרבנן והוא לא ס״ל ועוד הקשה הר״ר יוסף מהאי דפרק כל הגט (גיטין דף כו.) דקאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן וקאמר שמואל עלה דההיא אף מקום הרי את מותרת לכל אדם פי' משום דהוא עיקר של גט ואי סבירא ליה כר' יהודה א״כ צריך שיניח מקום ודין שהרי ודין הוי עיקר לר' יהודה להכי ל״ג (אין) כ״א ושמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה והוא סבר לה כרבנן ואז ניחא דפריך שפיר לוקמא כרבנן כיון דגם הוא סבר כרבנן מיהו קשה מההיא דקידושין דמשמע שמואל אית ליה דלא הויין ידים ור״י מחלק בידים שאין מוכיחות גרועות כי ההיא דקידושין דאם לא אמר לי הויין גרועות טפי מדאי (דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו) וכן ההיא דנזיר דפריך עלה דאמר האומר אהא ה״ז נזיר ופריך ודילמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל שהיה נזיר עובר לפניו ולהכי צ״ל הכא לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני לא שמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה פירוש לעולם קסבר הויין ידים חשובות כי הכא מודרני ממך ומוקי לה למתני' כר' יהודה והוא לא סבירא ליה ובהא ניחא ההיא דריש פ״א דנזיר משום דאהא הוי ידים גרועות משמע כוליה גופיה וזהו תענית דנזיר לא הוי כוליה גופיה ולהכי צריך לאוקומה בנזיר עובר לפניו וכן ההיא דקידושין כדפי' התם ור״ת גרס אין השתא יש ליישבו ודייק אין ידים גרועות כי התם לא הויין ידים אבל ידים חשובות ס״ל דהויין ידים:
אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ; אַמַּאי תָּאנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״? לִיתְנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ – שְׁמַע מִינָּהּ: בָּעֵינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת.
אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]; אמאי תאני [מדוע שנה] "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך"? ליתני [שישנה] "שאני אוכל" "שאני טועם", ומדוע צריך להוסיף גם "לך", שהרי ברור שהוא מדבר לאדם מסויים ואליו הוא מפנה את הדברים הללו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות, ואם אמר סתם "שאני אוכל", אף שמתוך ההקשר נראה שהוא נודר ואוסר על עצמו מלאכול אצל האיש שהוא מדבר אליו, אולם כיון שדבר זה אינו מתפרש מדבריו — אין זו נחשבת כאמירה מחייבת.
רש"י
מתני' קשיתיה דלא מצי לאוקמה כרבנן:
ליתני שאני אוכל או שאני טועם למה לי למימר לך אלא להכי קתני לך דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי קתני שאני אוכל בלבד ולא קאמר לך לא הוה משמע דמודר מחבירו דבעינן ידים מוכיחות וכי אמר נמי מודרני ולא אמר שאני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר אלא דלא מישתעינא בהדך:
תוספות
מתני' קשיתיה מאי איריא התם שאני אוכל לך בלא לך נמי אלא ש''מ דלא הויין ידים וקשה מברייתא דלעיל דאמר שאני אוכל לך משמע כמו כן דאי לא אמר לך לא מועיל וי''ל דכיון דגלי דמודרני ממך מועיל משמע ממילא לך לאו דווקא ובלא לך נמי מהני:
ליתני שאני אוכל (לך) שאני טועם פי' בלא לך וא''ת א''כ לא הוה ידעינן למאן קאמר וי''ל דמיירי במסרבין בו לאכול והוא ממאן וא''כ לאותו שמפציר בו לאכול קאמר שאני טועם שאני אוכל משלך ואפי' בלא לך שמעינן הכי וא''ת אכתי מאי תירץ דהנך ברייתא דלעיל דקתני אסור תרי זמני דמשמע דמודרני לחוד אסור ולא שאני אוכל לך וי''ל כיון דאוקמא טעמא דשמואל משום דידים שאין מוכיחות דפליגי תנאי בעלמא בגיטין א''כ נתרץ דהנך ברייתא דלעיל כרבנן דרבי יהודה דסברי דידים שאין מוכיחות הויין ידים ושמואל סבר כר' יהודה דמעיקרא שלא היה מעמיד טעמא דשמואל משום שאין מוכיחות וא''כ הוי טעמא דשמואל משום דלא חשוב יד מודרני בלא שאני אוכל להכי הוה קשיא ליה לשמואל מהנך ברייתא דלא מוכיחות פלוגתא דתנאי בהכי אבל השתא דטעמא דשמואל משום שאין מוכיחות ניחא כדפרי' צ''ע לשמואל כשאני אוכל בלא מודרני אם מועיל אם לאו ופר''י כר' יהודה דמתני' שאומר שאני אוכל לך משמע דשאני אוכל לך מועיל בלא מודרני אפי' לשמואל וכ''נ דודאי מודרני בלא שאני אוכל לך הוי ידים שאין מוכיחות כדמפרש טעמא דילמא דלא משתעינא בהדך קאמר אבל כשאני אוכל לך או איני טועם לך הוו ידים מוכיחות והקשה ריצב''א א''כ לא מצינו ידים ורגלים דא''כ כל מה שידבר אדם עם חבירו יהא נדר שאם אמר אני אוכל או אוכל לך הוי נדר לגי' דשאני אוכל וי''ל דלא קשה מידי דווקא כשאני אוכל או בשאיני בשי''ן הוי יד לפי [שחטף] וחסר [ומנע] לשונו שמדלג קונם שהיה לו לומר או בתחילה או בסוף אבל אני אוכל לך או איני אוכל לך בלא שי''ן לא הוי יד כלל וא''ת כיון דשאני אוכל לך מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל לך מנלן דשאני אוכל הוי יד לנדר דילמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה לכתחילה וי''ל דבשבועה רגילות לומר שבועה שאוכל או שלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים וא''ת למאי דפרישית דשאני אוכל הוי יד בלא מודרני גם לשמואל והא לעיל בתחילת סוגיא כדפריך ליה מהנך ברייתא משני שמואל דברייתא שניה וכבר אמר מודרני ממך משמע בהדיא דשאני אוכל לא מהני בלא מודרני ויש לדחות שלא בא אלא להשמיענו דמודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל לך ועי''ל דודאי מעיקרא שהיה סובר טעמא דשמואל דלא הוי מודרני יד כלל בלא שאני אוכל לך אז ודאי צריך לומר דה''ה שאני אוכל לך לא הוי יד ואינו מועיל בלא מודרני אבל למסקנא דאסיקנא דטעמא דשמואל משום יד נאמר ודאי דשאני אוכל הוי מוכיח שפיר בלא מודרני כדפרישית א''כ גם לשמואל מועיל שאני אוכל בלא מודרני כ''נ למהר''ף נ''ע מיהו ר''י פירש דשאני אוכל אינו מוכיח בלא מודרני:
אִיתְּמַר, יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת, אַבַּיֵי אֲמַר: הָוְויָין יָדַיִם, וְרָבָא אֲמַר: לָא הָוְויָין יָדַיִם. אֲמַר רָבָא: רַבִּי אִידִי אַסְבְּרָא לִי: אָמַר קְרָא ״נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״ מַקִּישׁ יְדוֹת נְזִירוּת לִנְזִירוּת, מַה נְּזִירוּת בְּהַפְלָאָה – אַף יְדוֹת נְזִירוּת בְּהַפְלָאָה.
אותה בעיה שהזכרנו קודם בדרך אגב דנים בה עכשיו במלואה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה של ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין [הריהן נחשבות] ידים, ורבא אמר: לא הוויין [אין הן] ידים. אמר רבא: ר' אידי אסברא [הסביר] לי את המקור לענין הזה: אמר קרא [הכתוב] "נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב), מקיש [משווה] פסוק זה ידות נזירות לנזירות, ומתוך היקש זה נלמד: מה קבלת נזירות צריכה להיות בהפלאה, כלומר, בהגדרה לשונית ברורה ומוכחת — אף ידות נזירות צריכות להיות בהפלאה, בלשון ברורה, שמובנה מוכח מתוכה.
רש"י
מקיש ידות נזירות כדאמרינן לעיל דמלהזיר נפקא ידות נזירות:
מה נזירות בהפלאה דבעינן שיפרש לנזירות דכתיב כי יפליא (במדבר ו) אף ידות נמי בעינן שיפרש לדיבורו דאי לא מפרש לא הוי כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:
תוספות
אמר קרא נזיר להזיר לרבות ידות נזירות כנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה:
לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט – ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְדֵין דִּיהֱוֵי לֵיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְגֵט פְּטוּרִין וְאִיגֶּרֶת שְׁבוּקִין״. אַבַּיֵי דַּאֲמַר כְּרַבָּנַן, וְרָבָא דַּאֲמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה?
ומציעים: לימא [האם לומר] כי בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [חלוקים] אביי ורבא? דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו של גט — "הרי את מותרת לכל אדם", ר' יהודה אומר שצריך להוסיף: "ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה יהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] וגט פטורין ואיגרת שבוקין [שילוחין] ". האם נאמר כי אביי, שאמר שידיים שאין מוכיחות נחשבות לידיים, סבור כרבנן [כשיטת חכמים], ורבא שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות כידיים סבור כשיטת ר' יהודה?
אָמַר לָךְ אַבַּיֵי: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בָּעֵינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת – אֶלָּא גַּבֵּי גֵּט, דְּבָעֵינַן כְּרִיתוּת וְלֵיכָּא. אֲבָל בְּעָלְמָא – מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?
ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לשיטת ר' יהודה אני אומר כן. ומסבירים: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות — אלא גבי (אצל) גט, וזאת משום דבעינן [שצריכים אנו] שתהיה בגט כריתות, ניתוק גמור של הקשר בין בני הזוג, ולכן צריך לברר את הענין לחלוטין — וליכא [ואין כאן]. אבל בעלמא [בכלל] — מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] אומר שידיים שאין מוכיחות אינן ידיים?
רש"י
דבעינן כריתות שכורת בינו לבינה דבעינן שיפסיק לדיבורו:
וְרָבָא אֲמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן; עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא בָּעֵינַן יָדַיִם מוֹכִיחוֹת – אֶלָּא גַּבֵּי גֵּט,
ורבא אמר [יכול היה לומר]: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] הוא אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן דלא בעינן [אמרו חכמים שאיננו צריכים] שיהיו ידים מוכיחות אלא גבי (אצל) גט,
תוספות
ע''כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט משום דמוכח דמיניה הוא דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו תימה לר''י תיקשי ליה ברייתא דלעיל מודרני ממך אסור אלמא דהויין ידים וקשה לאביי מתני' דאמר שאני אוכל לך אבל בלא לך מותר וי''ל דלא ס''ל לאביי כשמואל אבל י''ל דלך לאו דוקא או שמא למסקנא ניחא דאביי כרבנן ורבא כרבי יהודה אבל קשה דבפ''ב דנזיר (דף סב.) קאמר איפכא דאביי אית ליה הויין ידים וי''ל דהני שיטות הפוכות שבתלמוד וההיא דהתם כאיכא דאמרי אבל גירסא דהכא כר' יהודה כדמוכח התם [עיין תוס' נזיר שם ד''ה איש]: