כְּמַאן מְצַלֵּינַן עַל קְצִירֵי וְעַל מְרֵיעֵי [כְּמַאן – כְּרַבִּי יוֹסֵי]. מִדַּאֲמַר קְצִירֵי וּמְרֵיעֵי, שְׁמַע מִינָּהּ: קְצִירֵי – קְצִירֵי מַמָּשׁ, מְרֵיעֵי – רַבָּנַן.

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי [כדעת מי אנו מתפללים בכל יום על החולים ועל הסובלים] [כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' יוסי], שאומר שאדם נידון בכל יום, ולא רק בראש השנה, ולכן יש טעם להתפלל עליו. מדאמר קצירי ומריעי [מתוך שאמר חולים וסובלים] שמע מינה [למד מכאן] : קצירי כוונתו קצירי [חולים] ממש, מריעי [סובלים] הם רבנן [חכמים], כי בדרך כלל חכמים חלושים הם בגופם.

״וּמוּתָּר בְּעָבֶה״. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבַבְלָאֵי. דַּאֲמַר רַבִּי זֵירָא: בַּבְלָאֵי טִפְּשָׁאֵי, דְּאָכְלִי לַחְמָא בְּלַחְמָא.

שנינו במשנה כי הנודר מן התבשיל מותר בתבשיל עבה. ומעירים: מתניתין דלא כבבלאי [משנתנו אינה כמנהג הבבלים] שאמר ר' זירא: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים הם], דאכלי לחמא בלחמא [שאוכלים לחם בלחם], שאוכלים תבשיל עבה של דייסה בלחם, ונמצא כאילו אוכלים סוג אחד של לחם בלחם אחר. ולמנהגם, אף תבשיל עבה אסור על הנודר מן התבשיל.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: דְּמַשְׁאִיל לְהוֹן לְהָלֵין נַקְדָּנֵי דְּהוּצָל: הָדֵין דַּיְיסָא הֵיכִין מַעֲלֵי לְמֵיכְלָהּ? דְּחִיטֵּי – בְּלַחְמָא דְּחִיטֵּי, וּדְשַׂעֲרֵי – בְּלַחְמָא דְּשַׂעֲרֵי, אוֹ דִּלְמָא דְּחִיטֵּי – בִּדְשַׂעֲרֵי, וּדְשַׂעֲרֵי – בִּדְחִיטֵּי?

ובאותו ענין אמר רב חסדא: דמשאיל להון להלין נקדני [ששאלו אותם את המפונקים הללו] של העיר הוצל שבבבל: הדין דייסא, היכין מעלי למיכלה [דייסה זו, איך טוב יותר לאכול אותה]? דחיטי [דייסה של חיטים] — בלחמא דחיטי [בלחם חיטים], ודשערי — בלחמא דשערי [בלחם שעורים], או דלמא [שמא] דחיטי [דייסה של חיטים] — בדשערי [בלחם שעורים] ודשערי [ודייסה של שעורים] — בדחיטי [בלחם חיטים]?

רָבָא אָכְלֵיהּ בְּחַסִּיסֵי. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אַשְׁכָּחֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּקָאָכֵיל דַּיְיסָא בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָאָכֵיל מָר בִּידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר רַב: דַּיְיסָא בְּאֶצְבְּעָתָא בְּסִים, וְכָל דְּכֵן בְּתַרְתֵּין, וְכָל דְּכֵן בִּתְלָת.

ומספרים: רבא אכליה [היה אוכלו] עם חסיסי שהוא דייסה של קליות שעורים. ועוד מסופר: רבה בר רב הונא אשכחיה [מצא אותו] לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהוא אוכל דייסה באצבעותיו]. אמר ליה [לו] : אמאי קאכיל מר בידיה [מדוע אוכל אדוני בידו]? אמר ליה [לו] : הכי [כך] אמר רב: דייסא באצבעתא בסים [דייסה הנאכלת באצבע טעימה יותר], וכל שכן אם נאכלת בתרתין [בשתיים, אצבעות] וכל שכן בתלת [בשלוש], שנעים יותר לאכול אותה בידיים.

אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ, וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מִזַמְּנִים לָךְ לְמֵיכַל דַּיְיסָא – עַד פַּרְסָה, לְמֵיכַל בִּישְׂרָא דְּתוֹרָא – עַד תְּלָתָא פַּרְסִין. אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ, וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: כָּל מִידַּעַם לָא תִּפְלוֹט קַמֵּיהּ רַבְּךָ, לְבַר מִן קָרָא וְדַיְיסָא, שֶׁהֵן דּוֹמִין לִפְתִילְתָּא שֶׁל אֲבָר, וַאֲפִילּוּ קַמֵּי שָׁבוֹר מַלְכָּא פְּלוֹט.

אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] : אם מזמנים לך למיכל דייסא [מזמינים אותך לאכול דייסה] לך לסעודה כזו עד מרחק של פרסה. אם מזמינים אותך למיכל בישרא דתורא [לאכול בשר שור] לך אפילו עד תלתא פרסין [שלוש פרסות]. אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] : כל מידעם [דבר] לא תפלוט קמיה [לפני] רבך, שיש בכך משום ביזיון לרב, לבר מן קרא ודייסא [חוץ מדלעת ודייסה] שכאשר אינם מתעכלים הן דומין לפתילתא של אבר [פתילת עופרת] רותחת במעיים, ואפילו קמי [לפני] שבור מלכא [המלך] פלוט אותן, משום שיש סכנה בדבר.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה, חַד אָכֵיל דַּיְיסָא בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ וְחַד אָכֵיל בְּהוּצָא. אֲמַר לֵיהּ דְּאָכֵיל בְּהוּצָא לִדְאָכֵיל בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי צוֹאָתְךָ! אֲמַר לֵיהּ דְּאָכֵיל בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ לִדְאָכֵיל בְּהוּצָא: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי רוּקְךָ!

מסופר: ר' יוסי ור' יהודה אכלו יחד; חד אכיל דייסא באצבעתיה [אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעותיו] וחד אכיל בהוצא [ואחד היה אוכל במקל, כעין מזלג]. אמר ליה [לו] דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה [זה שהיה אוכל במקל לזה שהיה אוכל באצבעותיו] : עד מתי אתה מאכילני צואתך, את לכלוך הציפורניים שלך! אמר ליה [לו] דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא [זה שהיה אוכל באצבעותיו לזה שהיה אוכל במקל] : עד מתי אתה מאכילני רוקך שאתה מכניס את המקל לפיך ואחר כך אתה מכניס אותו שוב לקערה המשותפת!

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אַיְיתוּ לְקַמַּיְיהוּ בְּלוֹסְפַּיִין, רַבִּי יְהוּדָה אֲכַל, רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא אֲכַל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: מַאי טַעְמָא לָא אָכֵיל מָר? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵלּוּ אֵין יוֹצְאִין מִבְּנֵי מֵעַיִם כָּל עִיקָּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: כָּל שֶׁכֵּן שֶׁנִּסְמוֹךְ עֲלֵיהֶן לְמָחָר.

מסופר: ר' יהודה ור' שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין [הביאו לפניהם מין תאנים]. ר' יהודה אכל, ר' שמעון לא אכל. אמר ליה [לו] ר' יהודה: מאי טעמא לא אכיל מר [מה טעם אין אדוני אוכל]? אמר ליה [לו] ר' שמעון: אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר, כלומר, אינם מתעכלים. אמר ליה [לו] ר' יהודה: אם כך הם ממלאים את המעיים כל שכן שנסמוך עליהן למחר, שראוי לנו לאכול מהם, כדי שנרגיש שבעים גם למחר.

רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן: הַיּוֹם פָּנֶיךָ צְהוּבִּין. אֲמַר לֵיהּ: אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּׂדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין, וַאֲכַלְנוּם בְּלֹא מֶלַח. וְאִם אָכַלְנוּם בְּמֶלַח – כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ פָּנֵינוּ צְהוּבִּין.

מסופר: ר' יהודה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' טרפון. אמר ליה [לו] ר' טרפון: היום פניך צהובין (אדומים וטובים). אמר ליה [לו]: אמש יצאו עבדיך כלומר, אנו, התלמידים, לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח ומשום כך פנינו צהובים, ואם אכלנום במלח — כל שכן שהיו פנינו צהובין.

אָמְרָה הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה: מוֹרֶה וְרָוֵי?! אֲמַר לָהּ: הֵימָנוּתָא בִּידָא דְּהַהִיא אִיתְּתָא, אִי טָעֵימְנָא אֶלָּא קִידּוּשָׁא וְאִבְדַּלְתָּא וְאַרְבָּעָה כָּסֵי דְּפִסְחָא, וְחוֹגְרַנִּי צִידְעַי מִן הַפֶּסַח עַד הָעֲצֶרֶת. אֶלָּא: ״חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו״.

אגב כך מספרים: אמרה ההיא מטרוניתא [גבירה גויה אחת] לר' יהודה: כיצד ייתכן שיהא אדם מורה הוראות לישראל ורוי [וגם שיכור]? שהיו פניו אדומים ויפים. אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא [נאמנות, באמונה, בידי אשה זו] אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא [אם אני טועם יין אלא של קידוש והבדלה וארבע כוסות של פסח], וגם אחרי ארבע כוסות אלה חוגרני (קושר אני) את צידעי (רקותי) מן הפסח עד העצרת, מפני שהיין קשה לי וגורם לי לכאב הראש. אלא מדוע פניו אדומים וטובים — כאמור: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוּדָה: פָּנֶיךָ דּוֹמִין אִי כְּמַלְוֵי רִבִּית אִי כִּמְגַדְּלֵי חֲזִירִין. אֲמַר לֵיהּ: בִּיהוּדָאֵי תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירָן, אֶלָּא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית הַכִּסֵּא אִית לִי מִן בֵּיתָא עַד בֵּי מִדְרָשָׁא, וְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה אֲנִי נִכְנָס לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

מסופר: אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' יהודה שהיו פניו טובים: פניך דומין אי [או] כמלוי רבית אי [או] כמגדלי חזירין, שהם אנשים שמרוויחים הרבה ויגעים מעט, ולכן פניהם שמנות וטובות. אמר ליה [לו]: ביהודאי תרוייהו אסירן [אצל יהודים שניהם אסורים]. אלא מדוע פני טובים כל כך — עשרים וארבעה בית הכסא אית [יש] לי בדרך מן ביתא עד בי מדרשא [מן הבית עד בית המדרש] וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד. ומכיון שאיננו סובל מעצירות דבר זה גורם לו שיהיו פניו טובים.

רַבִּי יְהוּדָה כַּד אָזֵיל לְבֵי מִדְרָשָׁא שָׁקֵיל גּוּלְפָא עַל כַּתְפֵיהּ, אֲמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְעָלֶיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁקֵיל צַנָּא עַל כַּתְפֵיהּ, אֲמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְעָלֶיהָ.

מסופר: ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא [כאשר היה הולך לבית המדרש] שקיל גולפא על כתפיה [היה נוטל קנקן על כתפו] כדי שיוכל אחר כך לשבת עליו, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, שבגלל מלאכה זו יוכל אחר כך לשבת בכבוד בבית המדרש. כעין זה מסופר שר' שמעון שקיל צנא על כתפיה [נוטל סל על כתפו], אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.

דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נָפְקַתְּ נָקְטַתְּ עַמְרָא, עָבְדָה גְּלִימָא דְּהוּטְבֵי. כַּד נָפְקַתְּ לְשׁוּקָא מִיכַּסְיָא בֵּיהּ, וְכַד נָפֵיק רַבִּי יְהוּדָה לְצַלּוּיֵי הֲוָה מְכַסֵּי וּמְצַלֵּי. וְכַד מִיכַּסֵּי בֵּיהּ הֲוָה מְבָרֵךְ ״בָּרוּךְ שֶׁעֲטָנִי מְעִיל״.

מסופר: דביתהו [אשתו] של ר' יהודה נפקת [יצאה לשוק], נקטת עמרא [ליקטה צמר], עבדה גלימא דהוטבי [ועשתה ממנו גלימה עבה]. כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה [כאשר היתה יוצאת לשוק היתה מתכסה בה], וכד נפיק [וכאשר היה יוצא] ר' יהודה לצלויי הוה מכסי ומצלי [להתפלל, היה מתכסה בגלימה זו ומתפלל]. וכד מיכסי ביה [וכאשר היה מתכסה בו] הוה [היה] מברך "ברוך שעטני מעיל" שכל כך נהנה מכך.

זִימְנָא חֲדָא גָּזַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל תַּעֲנִיתָא, רַבִּי יְהוּדָה לָא אֲתָא לְבֵי תַּעֲנִיתָא. אָמְרִין לֵיהּ: לָא אִית לֵיהּ כִּסּוּיָא. שְׁדַר לֵיהּ גְּלִימָא וְלָא קַבֵּיל.

מסופר: זימנא חדא [פעם אחת] גזר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא תעניתא [תענית], ר' יהודה לא אתא [בא] לבי תעניתא [לבית התענית], למקום שבו נאספו הכל. אמרין ליה [אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל: לא אית ליה כסויא [אין לו כיסוי], שאין לו בגד מכובד להתכסות בו ולכן איננו בא לאסיפת הרבים. שדר ליה [שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל גלימא [גלימה] משלו שיוכל להתכסות, ולא קביל [קיבל], לא הסכים ר' יהודה לקבל מתנה זו.