חזור
נדרים
דף מח.הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמֵיט כֵּיפֵי דְּכִיתָנָא, אָסְרִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ עֲלֵיהּ. אָמְרוּ לֵיהּ: וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרָךְ צוּרְבָא מֵרַבָּנַן מַאי? אֲמַר לְהוֹן: לִיקְנֵי הָדֵין, וְאִי הֲוַאי בַּר בְּרִי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן – לִקְנִיֵּיהּ. מַאי?
מסופר: ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא [אדם אחד שהיה לו בן שהיה שומט וגונב אלומות של פשתן]. אסרינהו לנכסיה עליה [אסר האב את נכסיו עליו, על הבן] שלא יהנה מהם. אמרו ליה [לו] לאב: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי [ואם יהיה בן בנך זה תלמיד חכם מה] אתה עושה? אמר להון [להם] הנודר: ליקני הדין [שיקנה, זה, בני] את הנכסים, ובאופן שאי הואי בר ברי צורבא מרבנן, לקנייה [אם יהיה הבן של בני תלמיד חכם, שיקנה אותם] לנכד. ושאלו: מאי [מה] הדין בכגון זה?
רש"י
כיפי דכיתנא שהיה גוזל אניצי פשתן ואית דאמרי שהיה משמט עצמו מללמוד תורה והיה עוסק באניצי פשתן:
ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי כלומר מה יהיה ומי יורש נכסיך:
ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן וכו' משום דאכתי לא הוי בר בריה בעולם והוה ליה מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה:
תוספות
דהוה שמיט כיפי דכיתנא אניצי פשתן היה שמיט ומקלקל אותם:
אסרינהו לנכסיה הדירו שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו:
אמרו לו לאביו למה אסרת בנך אחר מותך:
אמר ליה ליקני הדין דאי הוה ברי' צורבא מרבנן ליקני כלומר יקנה נכסי' הללו שאם יהיה בנו צורבא מרבנן יקנה אותם לו:
אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי: ״קְנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְכָל ״קְנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ – לָא קָנֵי.
אמרי פומבדיתאי [היו אומרים חכמי פומבדיתא]: אין זה קנין, כי "קני [קנה] על מנת להקנות" הוא, שאינו מקנה למקבל דבר, אלא המקבל הוא רק כמעביר את הזכות לאדם אחר, וכן כאן, אין רצונו של האב להקנות לבנו שיהיה שלו, אלא רק על מנת שיקנה לנכד לכשיגדל, וכל "קני על מנת להקנות" — לא קני [אינו קונה], ולא חל כאן קנין.
רש"י
קני על מגת להקנות הוא דברא בנכסי אביו לא צריך קנין הלכך מקני ליה לבריה אדעתא לאקנויי לבר בריה היא:
וכל דקני על מנת להקנות לא הוי קנין:
תוספות
קנה על מנת להקנות הוא שהבן קונה לעצמו כדי להקנות לבנו ולא הוי כשאר זוכים בשביל חביריהם ומועיל דכל עיקר הזכייה אינה בשביל עצמו כי אם בשביל חבירו המקבל המתנה אבל הכא אמר ליה קנה כדי שתקנה לבנך כשיהיה צורבא מרבנן וגם לעצמו לא נגמרה המתנה ולא הויא - לה כמתנה על מנת להחזיר דמסיק בקידושין (דף ו:) דמקנה בה קרקע לנותן דהתם נגמר המכירה כשאמר ליה הריני נותן לך דבר זה על מנת להחזיר ובכסף זה תקנה לי שדי אבל הכא מפרש בהדיא שאינו מקנה לו אלא ע''מ להקנות:
וְרַב נַחְמָן אֲמַר: קָנֵי, דְּהָא סוּדָרָא קְנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא.
ורב נחמן אמר: קני [קונה הוא], דהא [שהרי] מצינו בכגון זה שהדבר מועיל, שהרי גם קנין עושים בסודרא [סודר] "קני על מנת להקנות" הוא, שהרי כאשר נותן סודר למקנה על מנת לעשות בו את הקנין, אין המקנה לוקח לעצמו את הסודר, וכל קניינו בסודר הוא על מנת להקנות לאחר חפץ או נכס כלשהו, ובכל זאת חל הקנין.
רש"י
דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא דהא לא מקני נותן למקנה כליו של קונה והא מקני ליה לדידיה דקא מקני ליה לההוא חפץ לקונה הכא נמי כי אמר על מנת להקנות קני:
תוספות
ורב נחמן אמר קני (והכא קני) ואע''ג דהשתא אין הבן בעולם ולא מחלק בין בא לעולם ובין לא בא לעולם ובין שמקנה לבן עצמו כדי להקנות לבנו:
דהא סודרא שקונין בו חליפין:
קנה על מנת להקנות הוא כלומר ורגילות הוא שהוא מחזיר לו הסודר ויודע הוא שלא יתקיים בידו וקני ליה שהרי יודע שמקנה הוא לו ע''י הקנין החפץ שלו וכמו כן [הכא על מנת] להקנות הוא אע''פ שלא תתקיים מתנה בידו קנה שפיר ויקנה אותה לבן:
אֲמַר רַב אַשִׁי: וּמַאן לֵימָא לָן דְּסוּדָרָא, אִי תָּפֵיס לֵיהּ לָא מִיתְפִּיס? וְעוֹד: סוּדָרָא – ״קְנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת וּקְנֵי מִן הַשְׁתָּא״, הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין, לְאֵימָתַי קָנֵי – לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנַן, לְכִי הֲוָה – הֲדַר סוּדָרָא לְמָרֵיהּ!
אמר רב אשי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] דסודרא [שהסודר] שבו עושים קנין אי תפיס ליה לא מיתפיס [אם תופס אותו זה שהקנו לו את הסודר אינו נתפס ונקנה לו]? אלא שאין אנשים רגילים לעשות כן, אבל מבחינת הקנין — אין חסרון בקנין. ועוד יש להבדיל בין הדברים: סודרא [סודר] שמקנים הוא אמנם "קני [קנה] על מנת להקנות," ואולם "קני מן השתא" [קנה מעכשיו] הוא, שקנין סודר בא על מנת להחיל את הקנין מאותו רגע. אולם הלין ניכסין דהדין [אותם הנכסים של זה] שנדר והקנה לבן בנו לאימתי קני [מתי הוא קונה] — לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן [לכאשר יהיה בן בנו תלמיד חכם], אך לכי הוה [כאשר יהיה] תלמיד חכם — הלא כבר הדר סודרא למריה [חזר הסודר לבעליו] ונמצא שבשעה שהיה צריך הקנין לחול, עדיין לא חל!
רש"י
אי תפים ליה לא מתפיס בתמיה דאי בעי מקנה למישקל בכנפא דסודרא ולמיקניה למישקליה לדידיה ליכא מאן דמחי ליה:
ועוד סודרא לא דמי לההיא כלל דאילו גבי סודרא כי תפיס ליה משמע דהכי אמר ליה קני השתא בשעת קנין על מנת להקנות וקני השתא הסודר ומקני ליה בשעת קנין החפץ אבל קני נכסי דהדין לאימת קא קני להו לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הלכך השתא נמי לא קני ואסור לקנות להן ובן בנו נמי לא קנה ואי בעי אביו יהיב ליה לנכסיה ולכל ' מאן דבעי:
תוספות
ומאן לימא לן דהך סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר מאן לימא לן דאי בעי לא פסיק ליה דילמא ודאי אי בעי פסיק ליה ומתנה מעליא היא (אבל) [ועוד] קני ע''מ להקנות ליכא לדמויי לסודרא דבסודרא קני על מנת להקנות מהשתא הוא דבשעה שמקנה לו הסודר אמר לו שיקנה לו בחליפין מיד ה''נ שמעינן מינה אם אמר להקנות מיד בשעת הקנאה קני:
הלין נכסים לאימת קני לכי הוי צורבא מרבנן כבר הדרא סודרא למריה ולאו דווקא סודרא ונראה דרב אשי סבירא ליה כפומבדיתאי דקני ע''מ להקנות לשון גרוע הוא ולא גמר להקנות לו כלל ולא נגמרה המתנה כלל ולא דמי לסודר שנותנו בידו להיות קונה בו מיד אבל כשיש תרתי לריעותא שאין המתנה נגמרה לו וגם אחר זמן לאו קנייה הוא ומטעם זה נראה דאפי' אם נתן לו שטר ואמר לו קנה בשטר זה ע''מ שתקנה בו לבנו והשטר קיים בימי הבן לאו קנייה הוא כסברא דפומבדיתאי והאי דקאמר הדרא סודרא למריה לאו דוקא אלא כלומר קניין שאינו גמור אינו מועיל להקנות בו לאחר זמן ולא דמי לסודר שקנה בו מיד - ובלא שמעתין אור''י שאין אדם יכול להקנות חפץ לחבירו מעכשיו לאחר שלשים יום דההיא שעתא דחל הקניין הדרא סודרא למריה כי ההיא דנתקרע או שאבד למאן דאמר לכשתתן וכן משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך אלא לאחר שלשים יום דאם אינה עומדת באגם לא קנה דנתבטלה המשיכה ומיהו אם הקנה לו מעכשיו ע''מ שארצה לאחר ל' ודאי נגמרה המתנה מיד קודם החזרת הסודר:
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָא מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן, דִּקְנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת הוּא, וְלָא קָא קָנֵי!
אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא [והרי] מתנת בית חורון המוזכרת במשנתנו ש"קני על מנת להקנות" הוא, ולא קא קני [ואינו קונה] כלל!
רש"י
והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני זימנין אמר ליה וכו' דהתם היינו טעמא דלא קני דסעודתו מוכחת עליו דודאי לא יהיב ליה אלא משום סעודה ואסור הואיל ומחזי דמיתהני מיניה הכא נמי כיון דקא בעי דיאכל אבא לא קנה אידך משום דקא מתהני אביו מיניה ואהכי אסור:
תוספות
והרי מתנת בית חורון דקני ע''מ להקנות ולא קני דמקני לו החצר והסעודה להקנות לאביו דלא קנה דאי קנאה א''כ קנאה המקבל ובהיתר מקנה לה לאביו וא''כ אמאי אסרו - ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היה רוצה שיקנה כלל כ''א בשביל שיסעוד אביו וא''כ אין דעתו להקנות כלל למקבל כ''א לאביו וכי נמי קנה ע''מ להקנות קני בעלמא משום דמקנה שפיר למקבל אך המקבל יקנה אותה לאחר אבל הכא אין דעתו להקנות כלל למקבל כ''א לאביו:
זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דִּסְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו, וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה.
ומספרים: זימנין [לפעמים] כששאל אותו שאלה זו אמר ליה [לו]: משום שסעודתו מוכחת עליו, כלומר, במתנת בית חורון לא היה חסרון בקנין עצמו, אלא שהתברר שבאמת לא התכוון להקנות לו דבר. וזימנין [ופעמים] אמר ליה [לו] רב נחמן שהלכה זו של מתנת בית חורון כשיטת ר' אליעזר היא שאמר: אפילו ויתור שכרגיל מוותרים אנשים זה לזה, ואין מקפידים על כך, אסור במודר הנאה. וכמו כן הוא מחמיר במודר הנאה, שצריך קנין גמור, ולא די בקנין על מנת להקנות.
תוספות
וזימנין א''ל ר''א היא דמחמיר במודר הנאה הלכך כי נמי קני ע''מ להקנות קני הכא לא קני להחמיר:
תְּנַן: אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת – אֵינָהּ מַתָּנָה. ״כָּל״ לְאִיתוּיֵי מַאי, לָאו לְאַתּוּיֵי הָא מִילְּתָא דְּשַׁדְיָא בְּכֵיפֵי? לָא, לְאַתּוּיֵי לִישָּׁנָא בַּתְרָאָה דִּשְׁמַעֲתֵיהּ דְּרָבָא. הדרן עלך השותפין
תנן [שנינו במשנה], אמרו חכמים: כל מתנה שאינה ניתנת על דעת שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה. ושואלים: "כל" שאמר במשנה להוסיף ולהכליל דברים, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה]? לאו לאתויי הא מילתא דשדיא בכיפי [האם לא להביא כגון דבר זה של שומט אלומות הפשתן], לומר שאם הקנה רק על מנת להקנות לאחר זמן אין זו מתנה? ודוחים: לא, הכוונה היא לאתויי [להביא] לישנא בתראה דשמעתיה [הלשון האחרונה של שמועתו] שלרבא לענין מתנת בית חורון, שלא רק כשעושה תנאי מפורש שאינו נותן אלא על מנת שיבוא האב, אלא גם אם רק מסביר שזו כוונתו — אסור, שברור שלא היתה כאן הקניה אלא בתנאי זה, ואין זה קנין גמור.
רש"י
לאו לאתויי הא מילתא דשריא בכפילה כלומר האי מעשה שמוטל בתנאי כפול דכפל לדיבוריה דאמר ליקני הדין ואי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה לבריה דודאי לא קנה ואית דגרסי מאי לאו לאתויי הא מילתא דשמיט בכיפי מילתא דבית חורון דדמיא לאותו מעשה דכיפי דכתנא:
לא לאיתויי לישנא בתרא דשמעתיה דרבא דאמר לעיל אפי' א"ל והן לפניך שיבא אבא ויאכל דאסור אבל היכא דא"ל ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן לקנייה קני על מנת להקנות הוא:
תוספות
לאיתויי מאי לאו לאיתויי הא מילתא דשמיט כיפי כלומר ע''מ להקנות ואור''ת גירסא דשדייה בכפילא פירוש לשון המושלך בכפילות שכפל דבריו וחזר ואמר אי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקני ע''מ להקנות:
לאיתויי לישנא בתרא דרבא אי אמר והם לפניך אסור: