מַחֲלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה, אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה: הרי בית הכנסת ששייך לרבים שכמי שאין בו כדי חלוקה דמי [הוא נחשב], שהרי אי אפשר לומר שבית הכנסת יכול להתחלק ולכל מתפלל חלק לעצמו, ותנן [ושנינו במשנה]: אנשים שנדרו הנאה זה מזה — שניהן אסורין בדבר של אותה העיר, כגון בית כנסת!

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: הֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, דִּכְמִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלוּקָה דָּמֵי, וּתְנַן: שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר!

אלא אמר רב יוסף: צריך לומר שכך אמר זעירי: מחלוקת ר' אליעזר בן יעקב וחכמים היא כשאין בה בחצר כדי חלוקה, אבל אם יש בה כדי חלוקה — דברי הכל אסור.

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר זְעֵירֵי: מַחֲלוֹקֶת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָה – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

אמר רב הונא: הלכה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב, וכן אמר ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

א שנינו במשנה שהמודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר, אם יש לבעלים תפיסת יד בהם — אסור המודר בהם. ושואלים: וכמה היא תפיסת יד זו האוסרת את הכניסה על המודר? אמר רב נחמן: כגון שנוטל המשכיר חלק מהרווחים של המרחץ למחצה לשליש ולרביע. אבל בבציר [בפחות מכן] — לא שאין חלק קטן כזה נחשב כבעלות. אביי אמר: אפילו בבציר [בפחות] משיעור זה — אסור. היכי דמי דשרי [איך זה בדיוק שמותר] — שמקבל בטסקא [בשכר], כלומר, שהמשכיר מעביר לשוכר לגמרי את כל רשותו, ואינו מקבל אלא שכר קצוב בכל שנה, שאז אפשר לומר שסילק עצמו לגמרי מאותו מקום.

״הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ שָׁם מֶרְחָץ״ וכו׳. וְכַמָּה תְּפִיסַת יָד? אֲמַר רַב נַחְמָן: לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, אֲבָל בִּבְצִיר – לָא. אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ בִּבְצִיר – אָסוּר. הֵיכִי דָמֵי דְּשָׁרֵי – דִּמְקַבֵּל בְּטַסְקָא.

מחלוקת זו של ר' אליעזר בן יעקב וחכמים היא כאשר החצר היא גדולה למדי שיש בה כדי חלוקה (שיקבל כל אחד לאחר החלוקה לפחות ארבע אמות מרובעות), ואז יש מקום לומר שלכל אחד מהם יש בכוח חלק מוגדר בחצר, והשותף האחר אסור באותו חלק. אבל אם היתה זו חצר קטנה, שאין בה כדי חלוקה — דברי הכל מותר, שכל חלק בה שייך לשניהם, וכל אחד מהם יכול לומר שהוא נכנס לתוך שלו.