Nedarim

נדרים

The Ran cites two explanations. According to the first, this means that there were two people there, one of whom declared the item ownerless; before three means that there are two others in addition to the one declaring the item ownerless. According to the second explanation, before two means that there are two others in addition to the one declaring the item ownerless, and before three means there are three in addition to him. The difference between the explanations is somewhat dependent upon the understanding of Rabbi Yosei’s opinion. It could be understood that if there is only one person other than the owner, it would not be considered a declaration of ownerless status; it would be considered a gift to that person. Alternatively, it could be explained that only when the declaration is before three people does it become public, and the item immediately becomes ownerless. However, when the declaration is before fewer than three it does not become public, and the status of the item is like that of a gift. Tosafot explain that in the case of a declaration before two, since it does not become public, there is concern that he might be employing artifice to avoid tithing; therefore, it is not considered ownerless. Another possibility is that the concern is that it is a gift like the gift of Beit Ḥoron (Ritva). The Rabbis also disagreed with regard to the meaning of the phrase: It is not ownerless. Some interpret that it means that a field does not become ownerless immediately but only after three days, due to the concern that he is employing artifice to exempt himself from tithing. It does not have full-fledged ownerless status, in the sense that he can retract his declaration; however, if another took possession of it, he acquires it outright (Rosh). It could also be said that if the declaration was before two people, it is not considered ownerless at all (Rosh; Talmidei Rabbeinu Peretz). The Rosh comments that one could explain that there are three opinions: According to Rabbi Yoḥanan himself, not in the name of his teacher, until someone takes possession of the item, the item is not ownerless at all. In the name of his teacher, Rabbi Yoḥanan holds that there is a distinction between a declaration before two people and a declaration before three people. And Rabbi Yehoshua ben Levi holds that the item is ownerless by Torah law whether he declared it ownerless before two or he declared it ownerless before three.

Before two people, it is not ownerless

בִּפְנֵי שְׁנַיִם לֹא הָוֵי הֶפְקֵר

לדעת רוב המפרשים (רשב"א, רי"ד, ר"נ, ר"א מן ההר ועוד) תירוץ זה הוא לקושי שבברייתא בענין המפקיר כרמו ועמד בבוקר ובצרו, שאומרים שאפשר להסביר אותה גם לדברי ר' יוסי, אלא שר' יוסי עצמו מחלק בין הפקר בפני שנים שאינו הפקר גמור (ובמקרים אלה סבור הוא שאין נחשב להפקר עד שיזכה בו אחר) ובין הפקר בפני שלושה, שאז חל ההפקר מיד, ולכן אפילו אם קדם הוא וזכה בו — הרי זה מופקר, ופטור מן המעשר. ואילו רש"י מסביר כי "איבעית אימא" זה הוא נסיון אחר להסביר את משנתנו עצמה, שבאמת אף ר' יוסי מודה שיש דין הפקר גם כאשר אין אחר זוכה בו, אלא שבמשנתנו הרי מדובר כשלא היו שם שלושה, ובמקרה זה חולק ר' יוסי. ולעצם הענין נראה שהמפרשים מודים לדברי רש"י לגבי ביאור המשנה וביאור שאר ההלכות שהתקשינו בהן לפי שיטת ר' יוסי. ולא נחלקו אלא האם תירוץ זה מתייחס במישרין למשנה או לברייתא.

איבעית אימא וכו'

עיונים

ואז הריהו הפקר מיד, אף שלא בא הדבר לידי זוכה, ואפילו לדברי ר' יוסי (רש"י).

בפני שלשה

דברים אלה ניתנים להתפרש בשתי פנים, והר"נ אכן מציע שני פירושים. לפירוש אחד הכוונה היא שהיו רק שנים במקום, המפקיר ואדם נוסף, ובפני שלושה — שיש שם לפחות שלושה אנשים (והמפקיר בכללם). ולפירוש שני בפני שנים — משמעו שיש עוד שנים מלבדו, ובפני שלושה — שיש שלושה מלבדו. וההבדל בין הפירושים הללו תלוי במידה מסויימת גם באופן בו מבינים את עיקר סברתו של ר' יוסי לפי שיטה זו. שיש מקום לפרש כי אם מצויים רק שנים במקום הרי הפקר זה אינו בעצם הפקר, שהרי יש רק אדם אחד שיכול לזכות בו, ומשום כך יש לדון אותו כמתנה ולא כהפקר. ויש מקום לומר כי רק כאשר מצויים שלושה אנשים הרי זה מעשה מפורסם, יש לו קול, ואז הוא הפקר גמור בעצם מעשה ההפקר, ואילו כשעושה בפני פחות משלושה אין הדבר מפורסם, והרי זו כמתנה. ובתוס' מסבירים שבפני שנים, כיון שאין הדבר מפורסם, יש לחשוש שמא הוא מתכוון רק למרמה, כגון להפקיע ממעשר, ולכן אינו נחשב כהפקר. או שיש לחשוש שיש כאן מתנה כמתנת בית חורון (ריטב"א). אף נחלקו חכמים במשמעות לשון "לא הוי הפקר", שיש מפרשים שהכוונה היא שאינו נעשה הפקר מיד אלא לאחר שלושה ימים, שיש לחוש מפני הערמת מעשר ואינו נעשה הפקר גמור לענין זה שיכול עוד לחזור בו ולבטל את ההפקר, אבל אם זכה בו אחר — זכייתו זכיה גמורה (רא"ש). ויש גם מקום לומר שאם הפקיר רק בפני שנים אינו הפקר כלל לכל דבר (ברא"ש, וכן דעת תלר"פ). ומעיר הרא"ש כי אפשר לומר שיש כאן שלוש דעות, שלדעת ר' יוחנן עצמו (שלא בשם רבו) הפקר שאין אדם אחר זוכה בו אינו הפקר כלל, ובשם רבו סבור הוא שיש לחלק אם היה בפני שנים או שלושה, ודעת ר' יהושע בן לוי שהפקר חל בכל מקרה מן התורה, והחפץ יוצא מרשותו אפילו לפני שזכה בו אחר.

בפני שנים לא הוי הפקר וכו'

 כי פליג ר' יוסי עלייהו דרבנן דאמרי לא הוי הפקר:

ואיבעית אימא 

 ואדהכי הכי קתני ר' יוסי במתניתין דאסור דלא הוי הפקר כל זמן דלא אתא ליד זוכה אבל היכא דאפקריה באפי בי תלתא הוי הפקר ואע"ג דלא אתא ליד זוכה וכי קתני דפטור מן המעשר דאפקריה באפי בי תלתא:

כגון דילא אפקריה אלא באפי תרי 

If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. <note data-assoc="n"/>

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: הא [זה] שאינו הפקר גמור עד שיזכו בו — הרי זה במקרה דאפקריה באנפי תרין [שהפקירו בפני שנים] בלבד. והא [וזה] שנאמר שהוא הפקר גמור הרי זה במקרה דאפקריה באפי תלתא [שהפקירו בפני שלושה]. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלשה — הוי [הריהו] הפקר, בפני שנים — לא הוי [אינו] הפקר.

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא – דְּאַפְקְרֵיהּ בְּאַנְפֵּי תְּרֵין, וְהָא – דְּאַפְקְרֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כָּל הַמַּפְקִיר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה – הָוֵי הֶפְקֵר, בִּפְנֵי שְׁנַיִם – לֹא הָוֵי הֶפְקֵר.

 ודמי כאילו אתי לרשות זוכה והא דאית ליה דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה באפי תרי דיכול לחזור בו דאמר רבי יוחנן בפני שנים איכא למיחש לרמאי וגם סתם הפקר מועיל אפי' שלא בפני שלשה:


הא כגון דאפקריה בפני שלשה ואינו יכול לחזור בו 

According to most commentaries (Rashi; Rabbeinu Tam, Sefer HaYashar; Tosafot; Tosefot Rabbeinu Peretz), the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi parallels the dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis. Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that there are restrictions on ownerless status by Torah law, and full-fledged ownerless status can be achieved only before three people. However, Rabbi Yehoshua ben Levi holds in accordance with the opinion of the Rabbis that by Torah law the declaration of ownerless status renders the item ownerless. The requirement to declare ownerless status before three was instituted by the Sages only in specific cases. Others question that parallel, as if that were the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi they should have stated their dispute in terms of whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei or the opinion of the Rabbis (Shita). Therefore, they raise the possibility that even Rabbi Yehoshua son of Levi stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. In his opinion, a declaration before one is effective by Torah law; however, by rabbinic law, due to concern for artifice or the gift of Beit Ḥoron, the declaration must be before three.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said, etc.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר וכו׳

According to this, even according to Rabbi Yehoshua ben Levi, by rabbinic law the declaration must be before three people. If so, how did the Rabbis in the mishna permit one to declare his food ownerless for the benefit of one for whom benefit is forbidden, before fewer than three people? Furthermore, there are several halakhot concerning Shabbat where one can privately declare an item ownerless to avoid violating a Shabbat prohibition. Some commentaries hold that these questions are without basis, as even Rabbi Yehoshua ben Levi holds that three are required by rabbinic law only according to Rabbi Yosei, and the halakha is not ruled in accordance with his opinion. However, according to the Rabbis, a private declaration is also effective (Meiri). Tosafot explain that a declaration before three is necessary only in cases involving land, due to the concern that one is employing artifice to avoid tithing; however, there is no such requirement for moveable property. Alternatively, the requirement of a declaration before three people was instituted only with regard to tithing; however, with regard to other halakhot, e.g., Shabbat and one for whom benefit is forbidden, it was not instituted. Others explain that when the objective is to circumvent a prohibition, a declaration before one is sufficient; however, to enable others to take possession of it, the declaration must be before three. The Ritva holds that in exigent circumstances, e.g., where the one for whom benefit is forbidden has nothing to eat, the Sages did not enforce their ordinance, and therefore declaration before one person is sufficient, in keeping with Torah law. Re’em Horowitz explains that there is no proof from the halakhot of Shabbat, as the ordinance according to Beit Shammai that one can declare his pot ownerless on Shabbat to avoid violating a prohibition is something that is commonly done, and everyone is familiar with the procedure. Therefore, it is tantamount to a public declaration and there is no need for three people (see Tosafot on Shabbat 18b).

And what is the reason that the Sages said with three people

וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה

By Torah law, if one declares his property ownerless before even one person, he thereby renders the property ownerless. However, by rabbinic law, it is ownerless only if he declared it ownerless before three people, so that one acquires the property if he wishes and the other two serve as witnesses. Others hold that even if he declared ownerlessness while alone it is effective (Tur, citing Rosh; Rambam Sefer Hafla’a, Hilkhot Nedarim, 2:16; Shulḥan Arukh, Ḥoshen Mishpat 273:7).

By Torah law, even with one person

דְּבַר תּוֹרָה אֲפִילּוּ בְּאֶחָד

לדעת רוב המפרשים (רש"י, ר"ת בספר הישר ובתוס', רי"ד, תור"פ, ר"א מן ההר ועוד) מחלוקת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי היא מחלוקת ר' יוסי וחכמים. שלדעת ר' יוסי יש סייגים מן התורה עצמה לגבי הפקר, ואין הפקר גמור אלא בפני שלושה. ואילו דעת ר' יהושע בן לוי היא כחכמים שמדין תורה מעשה ההפקר עצמו מוציא את החפץ מרשות בעליו, ולא תיקנו הפקר בפני שלושה אלא במקרים מסויימים, וכסייג שעשו חכמים בלבד. אכן, בשיטה תוהה על כך, שהרי אם בכך נחלקו היה עליהם לפרש שאינם חולקים אלא בשאלה כמי הם פוסקים. ומשום כך הוא מעלה אפשרות גם לפירוש אחר, שאף ר' יהושע בן לוי לא פירש את הדברים אלא לדברי ר' יוסי. שלדעתו אף ר' יוסי סבור שהפקר בפני אחד מועיל מדין תורה, אלא שמדברי סופרים (כגון כדי למנוע הערמה, בהפקעת מעשר או כמתנת בית חורון) צריך שיהא בפני שלושה.

ר' יהושע בן לוי אמר וכו'

הפוסקים נחלקו בדינו של המפקיר בינו לבין עצמו. שיש סבורים שיש לדייק מן הלשון "אפילו באחד" שלפחות צריך שיהא שם עוד אחד מלבדו. ועוד שאם מפקיר בינו לבין עצמו ולא ידע אדם בכך יש לתמוה, כיצד ייחשב זה להפקר. לפיכך, אם מפקיר כשהוא מצוי לבדו — אינו הפקר. והיא שיטת הרמב"ם, וראה גם בתלר"פ. ואילו הר"ש (מובא בתלר"פ) ותוס' והרא"ש והמאירי סבורים שאף בינו לבין עצמו יכול להפקיר. וראה ב"אורח ההלכה".

דבר תורה אפילו באחד

לפי זה עולה שאף לדעת ר' יהושע בן לוי צריך להפקיר בפני שלושה מדברי סופרים, ומתעוררות משום כך כמה שאלות. שאם כן הוא, כיצד התירו חכמים במשנה שיפקיר עבור המודר הנאה כשאין שם שלושה? ועוד, שבכמה הלכות בדיני שבת אמרו שמפקיר בפני עצמו מקצת רכושו בשבת כדי להימנע מאיסור. ויש מפרשים שאין מקום לקושיה מעיקרה, לפי שאף ר' יהושע בן לוי לא אמר דברים אלה אלא לשיטת ר' יוסי, שאינה כהלכה. אבל לדעת חכמים — יכול להפקיר אפילו בפני עצמו (במאירי). ובתוס' מסבירים מצד אחד כי לא אמרו הפקר בשלושה אלא בקרקעות, שמפני החשש שמא הוא מתכוון רק להערים על המעשר, אבל במטלטלין לא גזרו גזירה זו כלל. או שלא אמרו תקנה זו אלא לענין מעשר, אבל לדינים אחרים (כגון שבת ומודר הנאה) לא אמרו. ויש מפרשים כי כאשר מתכוון להפקיע מן האיסור (כגון בשבת וכיוצא בזה) די באחד, אבל כדי שיזכו בכך אחרים צריך שיפקיר בפני שלושה. והריטב"א סבור כי בשעת הדחק, כגון לגבי מודר הנאה, לא העמידו חכמים על דבריהם, והשאירו את דין תורה, שיכול לבטל אפילו באחד. והרא"מ מסביר שמדיני שבת אין ראיה, כי בתקנה (לדעת בית שמאי) שמפקיר קדירתו בשבת כדי שלא לעבור איסור — הרי דבר זה נעשה על ידי רבים, והכל יודעים על כך ואם כן הרי זה הפקר מפורסם ואין צריך שלושה באותו מעמד. וראה גם תוס' שבת יח,ב.

ומה טעם אמרו בשלשה

מדין תורה אפילו הפקיר נכסיו בפני אדם אחד הרי זה הפקר. אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלושה כדי שיהיה אחד זוכה, אם ירצה, ושנים מעידים. ויש אומרים שאפילו הפקיר בינו ובין עצמו הרי זה הפקר (טור בשם הרא"ש). (רמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים פ"ב הי"ח. שו"ע חו"מ רעג, ז).

דבר תורה אפילו באחד וכו'

אורח ההלכה

 דאע"ג דלא הגיע לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר:

ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפי' בחד הוי הפקר 

 דאי ליכא אלא תרי כי זכי חד מאן מעיד עליה דהלה הפקירו ולעולם לאלתר הוי הפקר והיינו כרבנן דרבי יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן:

ומה טעם אמרו כו' ושנים מעידין 

The difference between benefit from another’s food being forbidden by vow and all benefit from another being forbidden by vow is a minor one, as in the former case, any benefit that can be translated into food, i.e., all monetary benefit, is forbidden. For one for whom all benefit from another is forbidden it is prohibited even to borrow utensils unrelated to food. Actions that provide no monetary benefit are also forbidden. Furthermore, it is prohibited for him to work for or serve the one who vowed. The prohibition of benefit includes seemingly insignificant benefits. The principle is that for one for whom all benefit from another is forbidden, that other person may not perform even actions that people typically overlook. On the other hand, there are actions that are halakhically not considered benefit, primary among them performance of mitzvot. It is permitted for one to perform a mitzva on behalf of a person for whom benefit from him is forbidden, based on the principle: Mitzvot were not given to benefit from them. Furthermore, it is permitted even if by performing the mitzva for him he provides him with indirect monetary benefit. The Sages said that if one for whom benefit from another is forbidden is in dire straits, that other person may intimate to a third party to perform certain actions or to provide sustenance for the first, provided that he does not undertake any halakhic commitment to reimburse him. In such a case any indirect giving by means of a third party, or even by means of declaring property ownerless, is permitted. In the course of the discussion of these issues, several matters relating to the general halakhot of ownerless status were raised. The chapter discussed the fact that it is permitted to teach Torah to one for whom benefit from him is forbidden. Matters relating to whether it is permitted to take payment for the study of Torah, to the punctuation of the Torah text with cantillation notes, and to rabbinic traditions with regard to the Bible were also discussed. In addition, the Gemara discussed the praiseworthiness and significance of the mitzva of visiting the ill as part of the question of whether one may visit a sick person from whom benefit is forbidden for him.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: <note data-assoc="n"/>By Torah law, even with one person, <note data-assoc="h"/>is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? <note data-assoc="n"/>so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status.

ור' יהושע בן לוי אמר: דבר תורה אפילו באחד שמפקיר בפניו — הוי [הריהו] הפקר, ומה טעם אמרו חכמים שיהא הפקר בשלשה — לא מעצם דין ההפקר, אלא כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה – אֲפִילּוּ בְּאֶחָד הָוֵי הֶפְקֵר, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה – כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אֶחָד זוֹכֶה וּשְׁנַיִם מְעִידִין.  הדרן עלך אין בין המודר

 פר''ת דר' יוחנן סבר לה כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי כרבנן ומן התורה הוי הפקר לאלתר וזו היא כפר''ת דלעיל דמדאוריי' אמר רבי יוסי דלא הוי הפקר אבל לפר''י דלעיל מצי סבר כר' יוסי דלא פליג אר' יוחנן מידי (אלא) - מהכא שמעינן דדוקא [בקרקעות הוא דשייך] רמאות אבל במטלטלין הוי הפקר לאלתר אפי' בפני שנים ואפי' לפירוש ר''ת הלכתא כר' יהושע בן לוי דקיימי רבנן כוותיה ועוד ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום לשון הרב ר''א מדפסקינן בפ' תפלת השחר (ברכות כח:) דלית (ליה) הלכתא כוותיה אלא בתרי והתם מפרש להו אבל באחריני הלכתא כוותיה דרבי יהושע בן לוי דלא מצריך תלתא מדרבנן אלא גבי מעשר וכדפרישית טעמא שלא יפקיענו ממעשר אבל לא להפקיר כליו בשבת שלא יעבור על שביתת כלים וכן בהמתו לא בעי תלתא אלא כדפריש בינו לבין עצמו שפיר דמי כדאמר פ''ק דשבת (דף יח:) גבי כלים דמפקר אפקוריה וסתמא קאמר בכל עניינים: 

רבי יהושע בן לוי אומר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר 

If there are two partners in a courtyard, each of whom vows not to derive benefit from the other, and the courtyard is not large enough to be divided into four square cubits for each partner, it is permitted for them to enter the courtyard. This is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the subsequent explanation in the Gemara (Rambam Sefer Hafla’a, Hilkhot Nedarim 7:4; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 226:1).

Partners, etc.

הַשּׁוּתָּפִין וכו׳

Tosafot write that Rabbi Eliezer ben Ya’akov permits entering only as much of the courtyard as can be said to be his own portion. However, he cannot make use of a majority of the courtyard at one time, since that would certainly entail using his partner’s portion as well.

This one enters

זֶה נִכְנָס

The reasoning of Rabbi Eliezer ben Ya’akov is apparently predicated upon a halakhic principle known as bereira (see Bava Kamma 51b). Bereira, retroactive clarification or designation, means that a later decision can be applied retroactively and thereby viewed as if it had been decided from the outset. Rabbi Eliezer ben Ya’akov appears to hold that due to retroactive clarification, one may consider every step that he takes in the courtyard as if it were taken in his own territory. Since there are several instances in this tractate where the Gemara rules in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, the Ri understands the principle of bereira as the accepted halakha. Elsewhere, however (Beitza 38a), the Talmud rejects bereira with regard to matters of Torah law. Rabbeinu Tam explains that the Gemara rules in accordance with Rabbi Eliezer ben Ya’akov in this instance for a different reason: Rights which are ordinarily waived, such as exclusive passage in a courtyard, are not forbidden by prohibitory vows.

That one enters into his own portion

זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ

לדעת רוב המפרשים (ראה בר"נ ועוד) הטעם הוא משום שויתור אסור במודר הנאה, שאף כאן סתם משנה היא כדעת ר' אליעזר בנושא זה (וכדברי הגמרא בב"ב נז,א). והרא"ש כתב שאפשר לומר שהוא כדברי הכל, לפי שבכניסה לחצר הכל מודים שאדם מקפיד אפילו על דריסת הרגל בה, שלא כמו בשדה. ואת דברי הגמרא בב"ב שאומרת שהוא כשיטת ר' אליעזר אפשר להסביר על פי הסברה שכיון ששותפים הם אינם מקפידים על דריסת הרגל. והריטב"א כתב אף הוא שאפשר לפרש ששיטה זו היא כדברי הכל, ומה שאמר "אסורין ליכנס" אין הכוונה לכניסה סתם, אלא לכניסה ושימוש, שהיא הנאה גמורה ואינה בגדר ויתור. והר"נ שואל: כיון שלפי מסקנת הגמרא העמדנו את הדברים בחצר שאין בה דין חלוקה, וצריכה להישאר ברשות שני השותפים כמות שהיא, אם כן נמצא שהחצר שייכת לשניהם וכיצד יכול אדם לאסור על חבירו שימוש בדבר השייך לחבר? ותירץ כי לגבי חצר השותפין יש לכל אחד מהם קנין הגוף במחצית החצר וקנין שעבוד לגבי מחציתה השניה. וכיון שאסר את הדבר בנדר, הרי אמרו כי קונם מפקיע מידי שעבוד, ולכן נאסר גם חלקו של החבר.

אסורין ליכנס לחצר

וכתבו בתוס' שלא התיר ר' אליעזר בן יעקב אלא שימוש בחלק מן החצר, שאז אפשר לומר שכאשר הוא משתמש — בחלקו שלו הוא משתמש. אבל אסור לו לעשות שימוש בחצר כולה בבת אחת, כגון לשטוח בה פירות — שהרי ודאי הוא משתמש אז בחלקו של חבירו.

זה נכנס

בפשטות טעמו של ר' אליעזר בן יעקב הוא משום שיש ברירה, שאנו אומרים שכאשר דורך במקום הוברר למפרע שמקום זה שייך לו, ומשום כך כל אחד מהם נמצא בתוך שלו, וכן הוא תירוץ הגמרא בב"ק נא,ב. הסבר זה של הדברים מעורר בעיה, שהיא אמנם קושי הלכתי, אבל ממנו תוצאות להבנת הדברים לגופם; בגמרא להלן (מו,ב) נפסקה הלכה כר' אליעזר בן יעקב. אולם אם המחלוקת היא בענין ברירה, הרי הלכה פסוקה היא בידינו (ראה ביצה לח,א) שבכל דבר שהוא מן התורה — אין ברירה, וכיון שיש כאן, בנדר, איסור תורה, כיצד פסקו כר' אליעזר בן יעקב? ומשום כך מתרץ רבינו תם כי באמת אין ברירה, ומה שפסקו כר' אליעזר בן יעקב אינו מטעמו אלא משום שאין הלכה כר' אליעזר לגבי ויתור, ופוסקים שויתור מותר במודר הנאה, ולכן מותר לשניהם לדרוס בחצר. ועל כך כבר הקשו הראשונים, שהרי מכמה מקומות במסכת זו נראה שפסקו הלכה כר' אליעזר. ומשום כך רוצה ר"י לתרץ להיפך, שאנו פוסקים שיש ברירה אפילו בדברים שמן התורה. וגם על סברה זו הקשו מכמה מקומות, שנראה שפסק הגמרא הוא שאין ברירה בדאורייתא. ויש שתירץ באופן אחר, שויתור אסור רק מדברי סופרים, ומשום כך נמצא שאיסור הדריסה הוא רק מדרבנן, ובדברי סופרים יש ברירה (מובא ברשב"א ובמאירי). אלא שיש לדחות תירוץ זה לדעת מי שסבור שויתור אסור מן התורה, וכן פסק הרמב"ם. והרמב"ן מתרץ באופן אחר, שבעצם אין כאן ברירה ממש, שהרי מתחילה ידוע שהחצר שייכת לשניהם, ועצם שימושם בה הוא בשותפות, ולכן אין אחד יכול לאסור על חבירו. והר"נ מקשה על דברי הרמב"ן, שהרי אמרו בב"ק שטעמו של ר' אליעזר בן יעקב הוא מפני שיש ברירה. ולכן הוא מסביר שאמנם יש כאן ברירה, אלא שברירה זו יש לה תוקף יותר משאר ברירות, שהרי כאן לא נוצר הספק תוך כדי הדברים על מנת שיתברר לאחר מכן, אלא מראש היה ידוע שהחצר של שניהם, וצד הברירה הוא שאנו אומרים שמתברר למפרע שכל אחד נמצא בתוך התחום שמותר לו מתחילה להשתמש בו. ויש שכתב שאף מדברי הרמב"ם נראה כעין זה, שהוא מסביר כי מתחילת קנייתם אנן סהדי שעשו שותפות בחצר על מנת שלא יוכל האחד לאסור על חבירו להשתמש בה (ראה בחשק שלמה). והרשב"א מביא בשם ר' שלמה בן אברהם הסבר אחר באותו כיוון. שברירה האמורה כאן אינה דומה לשאר ברירות שבתלמוד, לפי שמתחילת הקנין כבר הוסכם ביניהם שישתתפו שניהם בחצר, ומשום כך בירור הדברים בשעת מעשה כבר קבוע מעצם הקנין, ולכן אפשר לומר שכל אחד משתמש בחלקו שלו.

זה נכנס לתוך שלו

שנים שהיו שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה, אם אין בחצר דין חלוקה — שניהם מותרים להיכנס לחצר זו, כפי שמוסברת המחלוקת בגמרא, וכדברי ר' אליעזר בן יעקב שנפסקה הלכה כמותו להלן. (רמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים פ"ז ה"ד. שו"ע יו"ד רכו, א).

השותפין וכו'

 מפרש בגמ' אי בנדרו אי בהדירו מיירי:

מתני' השותפין שנדרו הנאה זה מזה 

 בחצר של שניהן דכל חד אסור בדריסת הרגל של חבירו וקא סבר אין ברירה דאימור האי לחלק חבירו עייל והאי לחלק חבירו עייל:

אסורים ליכנס לחצר 

ר"א בן יעקב אומר זה נכנס כו' 

Partners <note data-assoc="h"/>who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters <note data-assoc="n"/>into his own portion and that one enters into his own portion. <note data-assoc="n"/>

השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת לשניהם, שהרי כל אחד יש לו חלק בה והאחר אסור ליהנות מחלקו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: שניהם מותרים, כי אפשר לומר שכיון שלכל אחד יש חלק בחצר, הרי זה נכנס לתוך חלקו שלו, וזה נכנס לתוך שלו.

מתני׳ הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה – אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ.

 דאדריסה קפדי ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נז:) מוקמינן ליה כרבי אליזר דאמר דויתור אסור במודר הנאה:


מתני' השותפין אסורין ליכנס בחצר 

 דסבר דיש ברירה והאי בדידיה קמהלך והאי בדידיה קמהלך והכי מפרש בפרק שור שנגח את הפרה ומיהו ודאי אסור ליה לשטוח פירות בכל החצר אבל להלך בכולו מותר דאמר בכל דוכתא דקמהלך היינו חלקו:


רבי אליעזר ב''י אמר זה מהלך בתוך שלו 

Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It is permitted