חזור
נדרים
דף מד:וְדִלְמָא אָתֵי לְעַשּׂוּרֵי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר, וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב!
ודלמא אתי לעשורי [ושמא יבוא לעשר] מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב. שאם מדין תורה אין זה הפקר, הריהו חייב במעשרות, וכיון שתיקנו שיהא דינו כהפקר סבורים אנשים שהוא הפקר ממש ולא יפרישו ממנו מעשרות. או שיחשבו שדין הפרשה ממנו הוא רק מדברי סופרים ויבואו להפריש עליו ממה שאינו חייב בהפרשה מדין תורה, או להיפך, ונמצא שלא יהיו הפירות מעושרים ומתוקנים כראוי!
רש"י
ופריך אבל מדאורייתא לא הוי הפקר ודילמא אתי לעשורי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור דכיון דאמרת דכל שלשה ימים לא הוי הפקר לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואמרינן ליה דליתרום האי דהפקיר סבר המפקיר ודאי מדאורייתא הוי הפקר והפקר פטור מלאפרושי מיניה תרומה ומעשר אלא מדרבנן הוא דמחייבי לאפרושי מפני הרמאין ואתו לעשורי מן החיוב על הפטור דדילמא אית ליה עציץ שאינו נקוב דחייב לעשורי מדרבנן ולא מדאורייתא דלא קרינא ביה היוצא השדה ואמר האי מדרבנן והאי מדרבנן ומפריש מהאי דהפקר אהאי עציץ שאינו נקוב והתורה אמרה והרמותם ממנו מן החיוב על החיוב ולא מן הפטור על החיוב מפני שנראה כפודה תרומה כאדם זה שפודה הקדשו במעות ותרומה ומעשר אין להם פדיון לעולם הלכך אפילו מן החיוב לא אמרו לתרום אלא מן המוקף ומ"מ אם תרם מזה על זה שלא מן המוקף תרומה הואיל שזה וזה חייב הוא. ל"א אם אמרת דמכאן ואילך אין יכול לחזור בו דמדרבנן הוי הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר השתא נמי אתי מיניה חורבא דהאי מפקיר סבר אפילו מדאורייתא הוי הפקר והאי דמחייב תרומה ומעשר מדרבנן הוא ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ע"א דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור דאם היו מאה כורין נ' של חיוב וחמשים של פטור והפריש מן החיוב על הפטור כור דהשתא מפקע ליה לההוא כור מתורת חלה ואתי מיניה חורבא לעולם:
תוספות
ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור לפר''ת דתוך שלשה לא הוי הפקר ולעולא פריך דמוקי לה כרבנן דאמרי לעיל דמדאורייתא הוי הפקר ומדרבנן הוא חייב במעשר וכן בסיפא עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו ואם כן אתי לעשורי מן החיוב על הפטור אבל לפיר''י פריך לתרוייהו כיון דמדאורייתא הוי הפקר ומעשר מיניה וביה:
דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: כִּי מַעַשְׂרַתְּ – עֲשַׂר מִינֵּיהּ וּבֵיהּ.
ומשיבים: דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו]: כי מעשרת [כאשר אתה מעשר] — עשר מיניה וביה [ממנו ובו]. כלומר, אל תעשר ממקום אחר, אלא מתוך השדה הזה על עצמו, ואז אין חשש בדבר.
רש"י
לא אתי לידי תקלה דאמרי' ליה כי מעשרת מהאי הפקר מיניה וביה:
מֵיתִיבֵי: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְלַשַּׁחַר עָמַד וּבְצָרוֹ – חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלְלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵיאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המפקיר את כרמו, ולשחר (בבוקר) עמד והקדים הוא עצמו ובצרו — הרי זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, כיון שכל החיובים הללו חלים על זה שקוצר את השדה ולא על בעליו. ואולם פטור הוא מן המעשר, שכיון שהיה הכרם הפקר — כבר בטלה מפירותיו חובת המעשר.
רש"י
מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו וזכה ביה איהו עצמו:
חייב בפרט ועוללות כמו משאר כרם:
ופטור מן המעשר דחשבינן ליה הפקר ואדהכי מיחייב מהני טפי ממעשר דכתיב בהו תעזוב יתירא כדאמרינן בב"ק בפרק הגוזל (בבא קמא דף צד.) שאני פרט דכתיב ביה תעזוב יתירה חד בפרשת אמור אל הכהנים וחד בקדושים תהיו דמשמע אפילו דהפקר חייב אבל במעשר דלא כתיב ביה תעזוב יתירא פטור מדאורייתא אבל מדרבנן חייב:
תוספות
המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות כו' ופטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידו וידך שוין ובשביעית נמי דרשינן דפטור מן המעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטור אף אדם אוכל ופטור ואיכא למימר תרוייהו צריכי אבל בלקט חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צד -) וקסבר דהא דתני הך ברייתא המפקיר שדהו תני ברייתא המפקיר כרמו אי רבנן אי ר' יוסי ולהכי פריך בשלמא לעולא רבנן קתני לה דפטור דקאמר מדאוריי' הוא ומדרבנן הוא חייב אלא ר״ש בן לקיש דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי והך נמי כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר ולפר״ת ניחא דהשתא מן התורה לעולא אמר דלא הוי הפקר אע״ג דאין רמאותו ניכר הכא דעבד רמאות ניכר דהשכים ובצרו לא כל שכן שיהיה חייב במעשר ואמאי פטור אבל לפר״י קשה מאי פריך דהא אמר לעיל לר' יוסי נמי מדאורייתא הוי הפקר ה״נ נימא הכי ויש ליישב דהכי פריך כיון דאמר לעיל קודם שראינו רמאותו דבטלו חכמים דבר תורה וחייבוהו במעשר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מאיזה טעם ראו לאסור מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו ויבא הדבר לידי איסור דאורייתא לאכול דבר שאינו מתוקן הכא דרמאותו ניכר יש לו לאסור ולחייב מן התורה ומשני מי סברת דרבי יוסי היא רבנן היא דאמרי דלא הוי הפקר מפני הרמאין וא״ת אם כן לרבנן ליהוי חייב כיון דרמאותו ניכר וי״ל דהם מקילין ליגזור טפי מרבי יוסי דאמר לעיל היכא דזכה אחר הוי הפקר מדרבנן ולרבי יוסי אינו כן ואם איתא לרבי יוסי נמי הוי הפקר:
בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא – דְּרַבָּנַן קָתָנֵי לָהּ, וּדְאוֹרַיְיתָא קָתָנֵי לָהּ. אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, אַמַּאי פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר?
ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא בהסבר הברייתא לעיל, אפשר להסביר כי ברייתא זו דרבנן קתני לה [לשיטת חכמים שנה אותה התנא] ודאורייתא קתני לה [ומדין תורה שנה אותה], שלדעת חכמים מיד כשמפקיר — חל ההפקר מדין תורה (אף שתיקנו שמדברי סופרים לא יחול לגמרי עד שלושה ימים), ופטורה השדה מן המעשר, וברייתא זו דנה בדבר על פי החיוב מן התורה. אלא לדעת ריש לקיש, אמאי [מדוע] פטור בכגון זה מן המעשר? הרי לא היה זה הפקר כלל עד לאחר שלושה ימים, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים!
רש"י
בשלמא לעולא דמוקים לברייתא דלעיל דקתני כל ג' ימים יכול לחזור בו דמדאורייתא הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה אבל רבנן הוא דאמור דלא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים מפני הרמאין הא נמי דתני הכא פטור ממעשר והוי הפקר דאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב מפני הרמאין:
אלא לריש לקיש דאוקים לה לברייתא דלעיל אליבא דרבי יוסי דאמר ג' ימים לא הוי הפקר אפילו מדאורייתא דלאחר ג' ימים לא הוי הפקר אלא מדרבנן דגזרו שלא תשתכח תורת הפקר אמאי אם בצרו למחר פטור מן המעשר האמר ר' יוסי דאפילו מדרבנן לא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים:
אָמַר לָךְ: כִּי אֲמַרִי אֲנָא – לְרַבִּי יוֹסֵי, הָא – רַבָּנַן הִיא.
ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני], הרי זה לדעת ר' יוסי, שאין הפקר יוצא מרשות בעליו עד שיזכה בו אחר, ואילו הא [המשנה הזו] האומרת שחל ההפקר אפילו מן הלילה לבוקר — זו רבנן [שיטת חכמים] היא, הסבורים שבעצם ההפקרה יוצא הדבר מרשותו.
רש"י
אמר לך ר"ל כי אמרי אנא לרבי יוסי אבל הך דקתני ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר:
רבנן היא דאמרי במתניתין לאלתר הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה: