אִם מֵת – לֹא יִירָשֶׁנּוּ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּקָא אֲמַר לֵיהּ ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״.

אם מת האב — לא יירשנו הבן, משמע שיכול לאסור את נכסיו גם אחרי שייצאו מרשותו! ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] דקא אמר ליה [שאומר לו] במפורש "בחייו ובמותו", אבל אין מוכח מכאן שגם אם אמר סתם שאוסר נכסים אלו, שהם נאסרים גם לאחר שיצאו מרשותו.

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אֶלָּא בִּ״נְכָסִים אֵלּוּ״ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בִּ״נְכָסַי״;

אף שתירצנו קושי זה, מכל מקום קשיא [קשה] על הדברים מקושיה ראשונה: מפני מה לא נחלקו אף באומר "נכסים אלו"? אלא, יש לחזור מהסבר זה וכך צריך לומר: כשאוסר בלשון "נכסים אלו" — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהאיסור חל על הנכסים גם כשיוצאים מרשותו. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה באומר "נכסי";

רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי: לָא שְׁנָא ״נְכָסִים אֵלּוּ״ לָא שְׁנָא ״נְכָסַי״ – אָדָם אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבְרִי: ״נְכָסִים״ – אָדָם אוֹסֵר: ״נְכָסַי״ – אֵין אָדָם אוֹסֵר.

רב ושמואל סברי [סבורים] כי לא שנא [שונה] אם אומר "נכסים אלו", ולא שנא [שונה] אם אומר "נכסי", שבכולם אדם אוסר אפילו לכשיצאו מרשותו. ור' יוחנן וריש לקיש סברי [סבורים] כי כשאומר "נכסים אלו "— אדם אוסר לעולם, אך כשהוא אומר "נכסי" — אין אדם אוסר אלא כל זמן שהם ברשותו, ש"נכסי" משמעו — השייכים לי.

וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָא שְׁנָא ״נְכָסִים אֵלּוּ״ וְלָא שְׁנָא ״נְכָסַי״? וְהָא תְּנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוֹנָם לְתוֹךְ בֵּיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר – מוּתָּר. ״לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר – אָסוּר!

ושואלים: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] כי לא שנא [שונה] כשאומר "נכסים אלו" ולא שנא [שונה] כשהוא אומר "נכסי" ובכל מקרה יכול לאסור לכשיצאו מרשותו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: האומר לחבירו "קונם לתוך ביתך שאני נכנס" או שאומר "קונם שדך שאני לוקח (קונה)", אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — מותר, שהרי לא נאסר בהם אלא כל זמן שהם ביתו ושדהו של אותו אדם. אבל אם אמר "קונם לבית זה שאני נכנס", או שאמר: "שדה זו שאני לוקח", גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור. משמע שיש הבדל בדין אם אוסר את הנכס עצמו ("בית זה"), או שאומר "נכסים של פלוני" ("ביתך"), שאז האיסור הוא רק בזמן שהם ברשותו!

אֶלָּא, כִּי אָמְרִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ – בִּ״נְכָסַי״, וְרַב וּשְׁמוּאֵל – בִּ״נְכָסִים אֵלּוּ״, וְלָא פְּלִיגִי.

אלא, יש לחזור מכל מה שאמרנו ולומר כך: כי אמרי [כאשר אומרים] ר' יוחנן וריש לקיש את דבריהם שאין אדם אוסר נכסיו לכשיצאו מרשותו, הרי זה באומר ומפרש "נכסי", ורב ושמואל אמרו שאוסר דווקא באומר "נכסים אלו", ולהלכה לא פליגי [אינם חלוקים], שכל זוג חכמים דיבר במציאות אחרת.

״וּבַשְּׁבִיעִית אֵין יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ״ כו'. מַאי שְׁנָא דְּאוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת – דְּפֵירֵי דְּהֶפְקֵירָא אִינּוּן, אַרְעָא נַמִי אַפְקָרָהּ!

שנינו במשנה: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הפירות הנוטים מחוץ לתחום שדהו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שאוכל מן הנוטות — משום דפירי דהפקירא אינון [שפירות של הפקר הם], אם כן ארעא נמי אפקרה [את הקרקע גם כן הפקירה] התורה, שבשביעית הכל מותרים להיכנס ולאכול ומדוע אסור למודר להיכנס לשדה המדיר?!

אָמַר עוּלָּא: בְּעוֹמְדִין אִילָנוֹת עַל הַגְּבוּלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בַּעֲמִידָה.

אמר עולא: כאן מדובר בעומדין אותם אילנות של פרי על הגבולים של השדה, וכיון שיכול לאכול מפירותיהם גם בלא להיכנס לשדה — לא התירו לו להיכנס לשדה. ר' שמעון בן אליקים אמר: אפילו כשהיו האילנות עומדים בתוך השדה אסור לו לרדת לשדה, גזירה שמא ישהא בעמידה בשדה שלא לצורך אכילה, ודבר זה לא הותר לו אפילו בשביעית.

מתני׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ – לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכּוֹר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ.

המודר הנאה מחבירו — לא ישאילנו חבירו ולא ישאל ממנו, לא ילונו ולא ילוה ממנו, ולא ימכור לו ולא יקח (יקנה) ממנו.