כְּחִיזְרָא לְדִיקְלֵי, חַד לִתְלָתִין יוֹמִין, וְכִי תִּירַיְיקִי לְגוּפָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: לָא הִיא וְלָא תִּירַיְיקָהּ.

כחיזרא לדיקלי [כמו הקוצים שמקיפים סביב לדקל], שהם שומרים אותו, אם היה החום בא חד לתלתין יומין [אחת לשלושים יום], וכי תירייקי לגופא [וכמו סם רפואה לגוף]. רב נחמן בר יצחק אמר: מוטב לו לאדם כשאין לו קדחת, לא היא ולא תירייקה [רפואתה].

אֲמַר רַבָּה בַּר יוֹנָתָן אָמַר רַב יְחִיאֵל: עַרְסָן יָפֶה לַחוֹלֶה לִרְפוּאָתוֹ. מַאי עַרְסָן? אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: חוּשְׁלָא דְּשָׂעֲרֵי עֲתִיקָתָא דְּרֵישׁ נָפְיָא. אֲמַר אַבַּיֵי: בָּעְיָין בִּישּׁוּלָא כְּעֵין בִּישְׂרָא דְּתוֹרָא. רַב יוֹסֵף אֲמַר: סְמִידֵי דְּשָׂעֲרֵי עֲתִיקָתָא דְּרֵישׁ נָפְיָא. אֲמַר אַבַּיֵי: בָּעְיָין בִּישּׁוּלָא כְּבִשְׂרָא דְּתוֹרָא.

אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו. ושואלים: מאי [מהו] ערסן זה? אמר ר' יונתן: חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא [שעורים ישנות קלופות שמתחילת הניפוי], אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא [וצריכות בישול כמו בשר שור], כלומר, בישול רב. רב יוסף אמר: ערסן הוא סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא [סולת של שעורים ישנות שמתחילת הניפוי], אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא [צריכות בישול כבשר שור].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בּוּרְדַם אֵין מְבַקְּרִים, וְאֵין מַזְכִּירִין שְׁמוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַעְיָין הַנּוֹבֵעַ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ בּוּרְדַם – שֶׁהוּא כְּמַעְיָין הַנּוֹבֵעַ.

אמר ר' יוחנן: מי שחולה במחלת המעיים בורדם, אין מבקרים אותו, ואין מזכירין שמו מפני שיש בכך בושה לחולה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אין מבקרים אותו? אמר ר' אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע שכל הזמן בשלשול. ואמר ר' אלעזר: למה נקרא שמו "בורדם" — לפי שהוא כמעיין הנובע (בור— דם).

״וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ״ כו'. הֵיכִי קָתָנֵי? אִילֵימָא דִּרְפוּאַת נֶפֶשׁ – בְּחִנָּם, רְפוּאַת מָמוֹן – בְּשָׂכָר, לִיתְנֵי הָכִי: מְרַפְּאֵהוּ בְּחִנָּם אֲבָל לֹא בְּשָׂכָר! אֶלָּא: רְפוּאַת נֶפֶשׁ – גּוּפוֹ, רְפוּאַת מָמוֹן – בְּהֶמְתּוֹ. אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: אֲבָל אוֹמֵר לוֹ ״סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ, סַם פְּלוֹנִי רַע לָהּ״.

ושבים למשנתנו, שנאמר בה שמכל מקום מי שחבירו מודר ממנו הנאה ומרפאהו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון. ומבררים: היכי קתני [איך בדיוק שנה]? אילימא [אם תאמר] ש"רפואת נפש" כוונתו שמרפאהו בחנם, "רפואת ממון" כוונתו בשכר, ליתני הכי [שישנה כך] במפורש: מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר! אלא: "רפואת נפש" כוונתה רפואת גופו, "רפואת ממון" היא רפואת בהמתו. אמר ר' זוטרא בר טוביה אמר רב: אף על פי שאסור ברפואת בהמתו של המודר ממנו הנאה, אבל אומר לו "סם פלוני יפה לה לבהמה, סם פלוני רע לה", שמאחר שאינו מטפל בה ממש, אין זה נקרא שמהנה אותו.

מתני׳ וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי גְּדוֹלָה, אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה, וְיָשֵׁן עִמּוֹ בְּמִטָּה.

ורוחץ עמו עם המודר ממנו הנאה באמבטי גדולה שאין בה כל השפעה לכך שאף הוא נמצא באמבטי, אבל לא בקטנה, שאם היא חמה מדי או קרה מדי גורם גוף נוסף הנמצא באמבטי למתן את מידת החום של המים, ונמצא שגורם לו הנאה. וישן עמו במטה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ. וּמֵיסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשּׁוּלְחָן, אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי. אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר.

ר' יהודה אומר: מותר לישן עימו במטה בימות החמה, שאין בכך הנאה כאשר נמצאים יחד, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו במה שמחמם את המיטה. ומיסב עמו על המטה אפילו בימות הגשמים, שאין בכך הנאה. ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי (כלי גדול) שאוכלים ממנו יותר מאדם אחד. שהרי אם משאיר עבור חבירו חלק מן האוכל, גורם לו בכך הנאה. אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר, שאם התמחוי סובב וחוזר שנית בין כל המסובים — יכול לאכול עימו ממנו.

גמ׳ תַּנְיָא: לֹא יִרְחַץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי, וְלֹא יִשַּׁן עִמּוֹ בְּמִטָּה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וּקְטַנָּה בִּימוֹת הַחַמָּה – מוּתָּר. רוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי גְּדוֹלָה, וּמֵזִיעַ עִמּוֹ בִּקְטַנָּה. אֲבָל מֵיסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשּׁוּלְחָן, אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי. אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר לְבַעַל הַבַּיִת.

תניא [שנויה ברייתא]: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין גדולה בין קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: במיטה גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה מותר, שאין בכך הנאה. רוחץ עמו באמבטי גדולה, ומזיע עמו בקטנה, שאין נוכחותו מביאה תועלת לחבירו. אבל מיסב עמו על המטה ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. אמר ר' יוסי בר חנינא: הכוונה היא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, שהמסובים אינם גומרים את כל המצוי בתמחוי, וכל מי שאוכל ממנו משאיר מקצת, ויש די לכולם.

מתני׳ לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְּאוֹמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה וְהוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ.

לא יאכל עמו מן האבוס (כלי אוכל) ששמים לפני הפועלים, ולא יעשה עמו עבודה באומן (שורה אחת בכרם), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עושה והוא ברחוק ממנו ולא כשהוא קרוב לו, שיש בכך משום עזרה לו.

גמ׳ בְּקָרוֹב – לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי – בְּרָחוֹק; רַבִּי מֵאִיר סָבַר: גָּזְרִינַן רָחוֹק מִשּׁוּם קָרוֹב, דְּקָא מְרַפֵּי לָהּ לְאַרְעָא קַמֵּיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן.

כשעובד אתו בקרוב — הכל לא פליגי דאסיר [אינם חלוקים שאסור]. כי פליגי [כאשר נחלקו] במשנה הרי זה ברחוק ממנו, ר' מאיר סבר: גזרינן [גוזרים אנו] רחוק משום קרוב, דקא מרפי לה לארעא קמיה [שבקרוב הוא מרפה את האדמה לפניו] על ידי שעודר בה, ומיקל עליו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים ]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].