Nedarim

נדרים

It is understood from the narrative that the sick student was in a small and airless bedroom. Dust gathers in a place like this and the air becomes stifling. The dust was cleared and the room was ventilated when they swept and sprinkled water on the floor. Removal of other polluting factors that had certainly exacerbated the condition of the ill student also contributed to his recovery.

And since they swept and sprinkled water on the dirt floor before the sick student

וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּיבְּדוּ וְרִיבְּצוּ לְפָנָיו

יש מפרשים שר' עקיבא הורה שיכבדו וירבצו לפני החולה, ועל ידי כך הוקל לו מחוליו (רי"ץ ועוד). ויש מפרשים כי מפני כבודו של ר' עקיבא כיבדו וריבצו לפניו, וממילא נהנה מכך גם התלמיד החולה (במאירי). או שמפני שראו שר' עקיבא בא לבקרו הוקירו את התלמיד וטיפלו בו.

ובשביל שכיבדו וריבצו וכו'

עיונים

מי שאינו מבקר חולים הרי זה כאילו שופך דמים. (רמב"ם ספר שופטים הלכות אבל פי"ד ה"ד).

כל מי שאין מבקר חולים וכו'

אורח ההלכה

כפי המובן מן המעשה שכב התלמיד החולה בחדר מיטות (קיטון) שהיה כרגיל קטן ואטום. בחדר כזה מצטבר גם אבק, והאויר שבו נעשה מחניק. כאשר כיבדו וריבצו את החדר הזה, הוציאו ממנו את האבק וגרמו לאוורר היטב את החדר, כך שהדבר הביא להטבה בהרגשתו של החולה, כמו גם בהסרת גורמים שונים של זיהום אשר בוודאי החמירו את מצבו.

שכיבדו וריבצו לפניו

החיים

באיש 

 מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושים לו לחולה כל צרכיו:

כאילו שופך דמים 

Rav Ḥelbo fell ill. There was no one who came to visit him. Rav Kahana said to the Sages: Didn’t the incident involving one of the students of Rabbi Akiva who became sick transpire in that manner? In that case, the Sages did not enter to visit him, and Rabbi Akiva entered to visit him and instructed his students to care for him. And since they swept and sprinkled water on the dirt floor before the sick student, <note data-assoc="b"/>he recovered. The student said to Rabbi Akiva: My teacher, you revived me. Rabbi Akiva went out and taught: With regard to anyone who does not visit the ill, it is as though he is spilling blood, as it could be that the sick person has no one to care for him. If there are no visitors, no one will know his situation and therefore no one will come to his aid.

רב חלבו באיש [חלה]. לא איכא [היה] מי דקא אתי [שבא] לבקרו. אמר להו [להם] רב כהנא לחכמים: לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא עצמו לבקרו, וציווה לתלמידיו לטפל בו, ובשביל שכיבדו (טאטאו וניקו) וריבצו (מים על הרצפה) לפניו, חיה (הבריא). אמר לו התלמיד: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים הריהו כאילו שופך דמים, שייתכן שהחולה נמצא בלי מי שמטפל בו, ואם אין מי שמבקר אותו, אין יודעים מה מצבו ועלול לחלות יותר.

רַב חֶלְבּוֹ בָּאִישׁ. לָא אִיכָּא דְּקָא אָתֵי. אֲמַר לְהוּ: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה. לֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּיבְּדוּ וְרִיבְּצוּ לְפָנָיו חָיָה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִּיתָנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל מִי שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלִים – כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

One who fails to visit the ill is like one who spills blood (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Evel 14:4).

And anyone who does not visit the ill

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה

This question is difficult, as it is clear from the incident involving Rabbi Akiva that visiting the ill causes the sick person to live; it follows that one who fails to visit him facilitates his death. Rav Dimi may have sought to introduce an additional aspect of visiting the ill beyond what was stated previously: Rabbi Akiva spoke of the benefit provided by the visitor by his tending to the sick person and Rav Dimi spoke of the benefit provided by the visitor by his praying for the sick person.

In what way are his actions the cause of that result

מַאי גְּרָמָא

The Rosh explains that one who fails to visit the ill does not pray for him to live or to die, and this leads to others failing to pray for him to live. The Maharsha supports that interpretation. The Ran explains that in some situations the suffering of the sick person is so great that it is appropriate to pray for his death. By failing to visit him and pray for him, he neither causes him to recover nor does he cause him to die.

Neither that he will live nor that he will die

לֹא שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא שֶׁיָּמוּת

יש לשאול: מה טעם בשאלה זו? הלוא רואים, גם מן המעשה בר' עקיבא, שעל ידי ביקור חולים גורם לחולה לחיות, וממילא מי שאינו מבקרו גורם (על ידי המחדל) שימות! ואולי יש לומר כי מן הסתם בא רב דימי לחדש דבר שלא נאמר קודם לכן, ולהוסיף על הדברים שאמר ר' עקיבא. שדברי ר' עקיבא אמורים בתועלת שמביא המבקר בטיפולו בחולה, ורב דימי מדבר גם על צד אחר — התועלת שמביא בתפילתו.

מאי גרמא וכו'

שקשה לומר שאף שונאיו של אדם ממש מתפללים עליו שימות, שגם אם אינם מתעצבים על מותו, מכל מקום אינם מתפללים שימות (ראה במהרש"א).

שימות סלקא דעתך

הרא"ש מפרש כי מי שאינו בא לבקר את החולה אינו מתפלל עליו, ואם כן, נמצא שאינו מתפלל עליו לא שיחיה ולא שימות, ומכל מקום הריהו גורם שלא יתפללו עליו להחיותו. וראה במהרש"א התומך בפירוש זה. אכן, הר"נ רוצה לפרש כי פעמים יסוריו של החולה רבים כל כך, שראוי שיתפללו עליו שימות, וזה שאינו מבקרו ואינו מתפלל עליו גורם שלא יחיה ולא ימות.

לא שיחיה ולא שימות

 שהרי אינו יודע בעניינו של חולה:

לא שיחיה ולא שימות 

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Anyone who visits the ill causes that he will live, and anyone who does not visit the ill <note data-assoc="h"/>causes that he will die. The Gemara asks: In what way are his actions the cause of that result? <note data-assoc="n"/>If we say that anyone who visits the ill pleads for mercy from God that he will live, and anyone who does not visit the ill pleads for mercy that he will die, does it enter your mind that he would pray that the sick person will die? Rather, anyone who does not visit the ill does not plead for mercy for him, neither that he will live nor that he will die. <note data-assoc="n"/>Since he might have saved the sick person with prayers had he visited, his failure to visit is tantamount to causing his death.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. ושואלים: מאי גרמא [במה הוא גורם]? אילימא [אם תאמר] כי כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות — שימות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! מדוע מבקש עליו שימות? אלא: כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה ולא שימות, ומשום שיכול היה להצילו בתפילתו, הרי זה כגורם לו שימות.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה – גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה – גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת. מַאי גְּרָמָא? אִילֵימָא כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה, וְכָל שֶׁאֵין מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת – שֶׁיָּמוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: כָּל שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלֶה – אֵין מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים לֹא שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא שֶׁיָּמוּת.

Self-reliance is one of the most valuable and significant qualities of the human psyche. For many people, dependence upon others or an inability to fend for oneself is a source of embarrassment and an indication of personal failure. Even when suffering from an illness that saps one’s strength, it is psychologically deleterious to turn to others for help in resolving the issue before attempting to cope alone. Therefore, the Gemara recommends waiting a day before publicizing one’s distress. This important quality, however, should be tempered by a realistic assessment of one’s capabilities. Society exists to enable people to rely on one other. Once it becomes clear that outside assistance is required, accepting help from others forges societal bonds and leads to close relationships between people that facilitate formation of a community (Rabbi Avraham Yitzḥak Kook, Ein Aya).

Do not reveal to any person

לָא תִּיגְלוּ לְאִינִישׁ

Some commentaries explain that this means that as long as others are unaware of his illness and it is not discussed explicitly, he can recover immediately. However, once his illness is discussed, its mere mention opens the door for Satan, based on the principle: A covenant exists with the lips (Maharsha). Others explain that when one’s illness becomes public knowledge, some people speak derogatorily about the sick person. This can lead to his public condemnation, which could lead in turn to his condemnation in the heavenly court as well (Shita Mekubbetzet).

So that his luck not suffer

דְּלָא לִתְרַע מַזְלֵיהּ

יש מפרשים שכל עוד אין יודעים שהוא חולה ואין הדבר נאמר במפורש יכול להתרפא מיד, אבל כשאומרים שהוא חולה הרי זה בבחינת "ברית כרותה לשפתיים" שעצם הדיבור בענין זה הריהו כפתיחת פה לשטן (מהרש"א). ויש מפרשים שכאשר נודע שהוא חולה באים לדבר בו, ושמא יהיו אנשים שידברו בגנותו, ויגרום הדבר לקטרוג עליו (שטמ"ק, וראה שם שמאריך מפני מה דברי קטרוג של בני אדם יכולים להזיק אף בדין של מעלה).

דלא ליתרע מזליה

 דדילמא מתצלנא לאלתר אי נמי דלא לישתעי מילי עילויה:

דלא ליתרע מזליה 

 חזי דלא מתרפא אמר להו פוקו ואכריזו:

מכאן ואילך 

The Gemara relates with regard to Rava: On the first day that he was ill, he would say to his family: Do not reveal to any person <note data-assoc="n"/>that I am ill, so that his luck not suffer. <note data-assoc="n"/>From this point forward, when his situation deteriorated he would say to them: Go and proclaim in the marketplace that I am ill, as thereby let all who hate me rejoice over my distress, and it is written: “Rejoice not when your enemy falls, and let not your heart be glad when he stumbles; lest the Lord see it, and it displease Him, and He turn away His wrath from him” (Proverbs 24:17–18). And let all who love me pray that God have mercy upon me.

מסופר: רבא, יומא קדמאה דחליש [ביום הראשון שהיה מרגיש חולשה] אמר להון [היה אומר להם, לבני ביתו]: לא תיגלו לאיניש [אל תגלו לאיש] שאני חולה, כדי שלא לתרע מזליה [יורע מזלי]. מכאן ואילך, כשהורע מצבו, אמר להון [היה אומר להם]: פוקו ואכריזו בשוקא [צאו והכריזו בשוק] שאני חולה. דכל דסני לי ליחדי לי [שכל השונא אותי ישמח בי, במחלתי], וכתיב [ונאמר]: "בנפל אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז), ונאמר אחריו: "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יח), ודרחים לי ליבעי עלי רחמי [ומי שאוהב אותי יבקש עלי רחמים].

רָבָא, יוֹמָא קַדְמָאָה דַּחֲלִישׁ אֲמַר לְהוֹן: לָא תִּיגְלוּ לְאִינִישׁ, דְּלָא לִתְרַע מַזְלֵיהּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ אֲמַר לְהוֹן: פּוּקוּ וְאַכְרִיזוּ בְּשׁוּקָא. דְּכָל דְּסָנֵי לִי לֶיחֱדִי לִי, וּכְתִיב ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח״ וגו', וּדְרָחֵים לִי לִיבָּעֵי עָלַי רַחֲמֵי.

אף שלשון "דל" משמעה במקרא בדרך כלל עני, מכל מקום ראוי לפרשה כאן בחולה, כי לשון "משכיל" שייכת יותר במי שמטפל בחולה, שצריך להתבונן כיצד יכול לעשות דברים כדי להיטיב עימו. ואף שהסבירו חז"ל כי גם מי שנותן צדקה לעני צריך להיות "משכיל אל דל" ולדעת לתת באופן הראוי, הרי כאן אין נזכר ענין נתינה אלא השכלה (מהרש"א, ריא"ף). וכן מסתבר מעניינו של פרק זה, המזכיר אחר כך במפורש מחלה וריפוי.

אין דל אלא חולה

Rav said: Anyone who visits the ill is spared from the judgment of Gehenna, as it is stated: “Happy is he that considers the poor; the Lord will deliver him in the day of evil” (Psalms 41:2). In this verse, the term poor [ dal ] means nothing other than ill, as it is stated in the prayer of Hezekiah when he was ill: “He will cut me off from the illness [ middalla ]” (Isaiah 38:12). Alternatively, it may be derived from this verse in which Jonadab asked his sick friend Amnon, son of King David: “ Why, son of the king, are you so sick [ dal ] from morning to morning?” (II Samuel 13:4). And the term evil means nothing other than Gehenna, as it is stated: “The Lord made everything for His own purpose, and even the wicked for the day of evil” (Proverbs 16:4), and the ultimate punishment of the evildoer is Gehenna.

אמר רב: כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהלים מא, ב), ומסביר את הדברים: אין דל אלא חולה, שנאמר בתפילת חזקיה בחוליו: "מדלה יבצעני" (ישעיה לח, יב), אי נמי [או גם כן] מן הדין קרא [מהפסוק הזה] אפשר ללמוד, ששאלו את אמנון בן דוד בחוליו: "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר" וגו' (שמואל ב יג, ד). ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), שעונשו האחרון של הרשע הוא בגיהנם.

אָמַר רַב: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נִיצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'״, אֵין דַּל אֶלָּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי״, אִי נַמִי מִן הָדֵין קְרָא – ״מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״ וגו'. אֵין רָעָה אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״.

ומה שפשוט לגמרא שיש לו שכר בעולם הזה, הריהו משום שביקור חולים שהוא בכלל גמילות חסדים נמנה בין אותן מצוות שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעתיד לבוא (עיון יעקב). ושכרו המבואר כאן הוא בגדר מידה כנגד מידה, שכנגד מה שמציל את החולה מיסורים, ומתפלל עליו ודואג לו שיחזור בתשובה — בשכר זה הוא ניצל מחטא ומיסורים. וכנגד זה שאף גדול הולך לבקר אצל קטן, לא זו בלבד שאין גדולתו נפגמת אלא שהכל מתכבדים בו. וכנגד מה שנהג מנהג ריעות טובה — זוכה לרעים טובים (קרן אורה, ריא"ף).

מה שכרו בעולם הזה

And if one visited the ill, what is his reward? The Gemara wonders at that question: What is his reward? It is as Rav said: He is spared from the judgment of Gehenna. Rather, the question is: What is his reward in this world?

ואם ביקר מה שכרו? ותוהים: מה שכרו?! הלא כדאמר [כפי שאמר]: ניצול מדינה של גיהנם! אלא השאלה היתה: מה שכרו בעולם הזה, והתשובה לכך בהמשך הכתוב:

וְאִם בִּיקֵּר מַה שְּׂכָרוֹ? מַה שְּׂכָרוֹ?! כִּדְאָמַר: נִיצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם! אֶלָּא מַה שְּׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה?

רש"י פירש: כנעמן שיעץ לו אלישע לטבול בירדן, ועל ידי כך נרפא מצרעתו. והמהרש"א כתב שהכוונה היא למה שנאמר שיעצו לו ריעיו לשמוע לדברי הנביא שהיו מגוחכים בעיניו, ובכל זאת לטבול בירדן כדי להרפא.

ריעים כנעמן

 שריפאוהו מצרעתו כגון אלישע דהוה נביא וזקן והשיאו עצה לנעמן:

ריעים כנעמן 

Rav continues: His reward is as it is written: “The Lord will preserve him, and keep him alive, let him be called happy in the land; and deliver not You him unto the greed of his enemies” (Psalms 41:3). He elaborates: “The Lord will preserve him” from the evil inclination; “and keep him alive” and spare him from suffering; “let him be called happy in the land” means that everyone will be honored from their association with him; “and deliver not You him unto the greed of his enemies,” so that companions like those who counseled Naaman to seek a cure for his leprosy from Elisha (II Kings 5:3) will happen to associate with him, and companions like those who counseled Rehoboam with advice that resulted in the schism in his kingdom (I Kings 12:6–19) will not happen to associate with him.

"ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש איביו" (תהלים מא, ג) והוא מפרשו: "ה' ישמרהו" — מיצר הרע, "ויחיהו" — שיצילהו מן היסורין, "ואשר בארץ" — שיהו הכל מתכבדין בו, "ואל תתנהו בנפש איביו" — כוונתו שיזדמנו לו ריעים כדרך שנזדמנו לנעמן, שהיו לו ידידים שיעצו לו לפנות לאלישע וגרמו בכך שריפו (ריפאו) את צרעתו. ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שעל ידי עצתם חילקו את מלכותו.

״ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו״. ״ה' יִשְׁמְרֵהוּ״ – מִיֵּצֶר הָרָע: ״וִיחַיֵּהוּ״ – מִן הַיִּסּוּרִין: ״וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ״ – שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מִתְכַּבְּדִין בּוֹ: ״וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו״ – שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵיעִים כְּנַעֲמָן שֶׁרִיפּוּ אֶת צָרַעֲתוֹ, וְאַל יִזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵיעִים כִּרְחַבְעָם שֶׁחִילְּקוּ אֶת מַלְכוּתוֹ.

ראה במהרש"א שנותן דוגמה לדבר, כגון שרוצה לבנות קומה נוספת לבית, וזקנים אומרים לו שאין הבית חזק אפילו לעצמו, וכדאי לו להרסו ולבנותו מחדש, וצעירים אומרים לו שיבנה על הבנין הקיים. ואז המשל מכוון למעשה ברחבעם (וראה גם בעיון יעקב). ולפי זה מתפרש הדבר בכל בנין וסתירה, שאף שעצת הזקנים היא לכאורה לקלקל דבר קיים מוטב שישמע בעצתם. וראה ברש"י שמביא פירוש שהמדובר הוא בבנין בית המקדש. וראה שמביא ראיה מן הברייתא. ואף בזו יש לומר שלשון זו משמעה שאף לגבי סתירת דבר חשוב וקדוש כבית המקדש מוטב שישמע בעצת הזקנים.

יאמרו לך זקנים סתור וכו'

אם יאמרו לך נערים בנה 

וזקנים אומרים סתור 

 דכתיב (מלכים א י״ב:ח׳) ויעזוב את עצת הזקנים וגו' ונחרב בית המקדש על אותה עצה והמורה לא פירש בבית המקדש ואיכא ברייתא. דקתני בהדיא בבית המקדש:

וסימן לדבר מרחבעם 

On a similar note, it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: If youths would say to you: Construct, and Elders would say to you: Demolish, heed the Elders and do not heed the youths, as the construction of youths is demolition, and the demolition of Elders is construction. And a mnemonic device for this matter is “Rehoboam, son of Solomon” (I Kings 12:21). Had he heeded the advice of the Elders and yielded at that time, there would have been no schism.

ובאותו ענין תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך ילדים "בנה" וזקנים יאמרו "סתור" — שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים אינו אלא סתירה, וסתירת זקנים הינה בנין. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה (ראה מלכים א יב, כא). שאילו היה שומע בעצת הזקנים ונכנע לפי שעה, לא היתה מלכותו נחלקת.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם יֹאמְרוּ לְךָ יְלָדִים ״בְּנֵה״ וּזְקֵנִים ״סְתוֹר״ – שְׁמַע לַזְּקֵנִים, וְאַל תִּשְׁמַע לַיְּלָדִים. שֶׁבִּנְיַן יְלָדִים סְתִירָה, וּסְתִירַת זְקֵנִים בִּנְיָן. וְסִימָן לַדָּבָר רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.

One should not visit the ill during the first three or last three hours of the day; rather, he should visit only between those hours, as that is the time to pray for the sick person. The Rema, citing the Ramban, writes that anyone who visits a sick person and fails to pray for him does not fulfill the mitzva of visiting the ill (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Evel 14:5; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 335:4).

Let one not visit a sick person, neither during the first three hours of the day

לָא לִיסְעוֹד אִינִישׁ קְצִירָא לָא בִּתְלָת שָׁעֵי קַדְמַיְיתָא

Body temperature fluctuates throughout the course of the day, and is usually lower in the morning and higher toward evening. These fluctuations are often more acute during illness, particularly when there is an infectious disease, and fever sometimes spikes in the evening. Fluctuation in body temperature is often related to fluctuation in the severity of the illness. After a good night’s sleep, the patient’s condition is often better in the morning and gradually deteriorates throughout the day. Ultimately, during the first three hours of the day, his general condition is good; in the evening hours, his situation is dire.

The first three hours of the day

תְּלָת שָׁעֵי קַדְמַיְיתָא

רוב המפרשים מסבירים שהטעם הוא משום שבאותן השעות (מסיבות שונות) לא יבוא המבקר להתפלל עליו. אכן, הרמב"ם מסביר שבשעות ראשונות ואחרונות, לפי השינוי במצבו של החולה הוא הזמן המתאים לבני ביתו שיטפלו בו, ואז המבקר נמצא רק מפריע להם.

לא בתלת שעי קדמייתא

אין מבקרים את החולה בשלוש שעות הראשונות ביום ולא בשלוש שעות אחרונות אלא באמצע היום, שאז יבקש עליו רחמים. וכתב הרמ"א בשם הרמב"ן שכל שביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה. (רמב"ם ספר שופטים הלכות אבל פי"ד ה"ה. שו"ע יו"ד שלה, ד).

לא ליסעוד איניש וכו'

בדרך כלל יש שינוי במידות חום הגוף במשך היממה, כאשר החום הוא נמוך יחסית בשעות הבוקר ומגיע למירבו בשעות הערב. התנודות הללו יכולות להיות מודגשות יותר בזמן מחלה, בפרט במחלה זיהומית, כאשר מידת החום עלולה לעלות במידה ניכרת בשעות הערב. עלייה זו במידת החום קשורה לעתים גם בתנודה מסויימת של החולי עצמו, ואם מצרפים לכך כי בשעות הבוקר (אם החולה נח וישן בשעות הלילה) מצבו הכללי הוא טוב יותר, ואילו במשך היום הוא מתעייף, הרי שבסיכומו של דבר ב"שלש שעות ראשונות" של היום מצבו הכללי של החולה טוב יותר, ואילו בשעות הערב המאוחרות יהיה מצבו קשה יותר.

תלת שעי קדמייתא וכו'

 כמו (במדבר ט״ז:כ״ט) ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודא:

לא לסעוד 

 כדאמר בעלמא (ב"ב טז:) אידלי יומא אידלי קצירא ודילמא אמר לא אצטריך למבעי רחמי עליה דאינו כל כך חולה:

תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה 

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Let one not visit a sick person, neither during the first three hours of the day, <note data-assoc="hb"/>nor in the last three hours of the day, so that he will not be diverted from praying for mercy. Rav Sheisha elaborates: During the first three hours the sick person is relieved, as after a night’s sleep his suffering is somewhat alleviated and the visitor will conclude that there is no need for prayer. In the last three hours of the day his weakness is exacerbated, and the visitor will despair of ameliorating his suffering and will conclude that prayer is futile.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: לא ליסעוד איניש קצירא [יבקר אדם את החולה] לא בתלת שעי קדמייתא [בשלוש שעות ראשונות] של היום, ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא [בשלוש שעות אחרונות של היום], כי היכי [כדי] שלא ליסח דעתיה [יסיח דעתו] מן רחמי [הרחמים]. ומסביר: תלת שעי קדמייתא [שלוש שעות ראשונות] — רווחא דעתיה [מרווחת דעתו], שלאחר מנוחת הלילה מחלתו נחלשת קצת והמבקר סבור שאין צורך להתפלל עליו. בתרייתא [בשעות האחרונות של היום] — תקיף חולשיה [מתגברת חולשתו] וסבור המבקר שהוא כבר לאחר יאוש ואין טעם להתפלל עליו.

אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לָא לִיסְעוֹד אִינִישׁ קְצִירָא לָא בִּתְלָת שָׁעֵי קַדְמַיְיתָא וְלָא בִּתְלָת שָׁעֵי בַּתְרַיְיתָא דְּיוֹמָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיסַח דַּעְתֵּיהּ מִן רַחֲמֵי. תְּלָת שָׁעֵי קַדְמַיְיתָא – רַוְוחָא דַּעְתֵּיהּ, בַּתְרַיְיתָא – תַּקִּיף חוּלְשֵׁיהּ.

 אם יבקר לחולה. פוקד מתרגמינן וסעד:

לסעוד 

 החולה וסבור המבקר החולה עובר לו חליו ונמנע מלבקש רחמים:

רווח נפשיה 

 ומסיח מלבקש רחמים עליו:

בתלת בתרייתא תקיף חולשיה 

שהרי רואים שהחולה כמעט שאינו אוכל ושותה, ובכל זאת מתקיים, ואין זה אלא מפני שהקב"ה מפרנס אותו בדרך אחרת (ריטב"א).

זן את החולה

יש מפרשים, בהדגשת דברי רש"י כאן, כי כאן נדרשת לשון "יסעדנו" במובן של מסעד, כלומר, דבר שאדם מניח ראשו עליו. ולפי זה ה' נעשה כמסעד לראשו של החולה. ולכן אמרו ששכינה שרויה למראשותיו (ריא"ף ועוד).

שהשכינה שרויה וכו'

 כמו ולחם לבב אנוש יסעד (תהילים ק״ד:ט״ו):

יסעדנו 

 קרי ביה יסערנו אי כמי יסעדנו ממש שמסעד שכינה על ראשו כדאמרן בהדיא ששכינה שרויה למעלה ממיטתו:

ומניין שהשכינה כו' שנאמר ה' יסעדנו 

§ Ravin said that Rav said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He Himself sustains the sick person? It is as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering” (Psalms 41:4). Support in this context is understood to mean that He will feed him. And Ravin said that Rav said: From where is it derived that the Divine Presence is resting above the bed of the sick person? It is also as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering,” which indicates that God is actually over his bed.

אמר רבין אמר רב: מניין שהקדוש ברוך הוא עצמו זן את החולה — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי" וגו' (תהלים מא, ד), ומפרש כאן "יסעדנו" — יתן לו סעודה, יזון אותו. ועוד אמר רבין אמר רב בענין זה: מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של החולה — שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", שמפרש שה' על ערשו ממש.

אָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת הַחוֹלֶה – שֶׁנֶּאֱמַר ״ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״ וגו'. וְאָמַר רָבִין אָמַר רַב: מִנַּיִין שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל הַחוֹלֶה – שֶׁנֶּאֱמַר ״ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״.

One who visits a sick person should not sit on a bed, chair, or bench, and not behind his head. He should wrap himself and sit before his head. The Ramah, citing the Ran, writes that this halakha is referring to a case where the sick person is lying on the floor, as the visitor is prohibited from sitting above him. However, if he is lying in bed, it is permitted for the visitor to sit on a chair, and that is the custom (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Evel 14:6; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 335:3).

On a chair

עַל גַּבֵּי כִּסֵּא

The Meiri writes that if the visitor sits comfortably and above the sick person, the latter will become despondent and will fail even to pray for himself. However, if the visitor sits below him in a serious and reverent manner, the sick person is strengthened to pray.

Rather, he wraps himself and sits on the ground

אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע

כתב המאירי שאם המבקר יושב כדרכו בנוחיות ולמעלה מן החולה גורם שהחולה מתייאש ואינו מתפלל על עצמו. אבל כשיושבים למטה ממנו ובדרך רצינות ואימה הוא מתחזק בתפילה.

אלא מתעטף ויושב וכו'

הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה או כסא או ספסל, ולא למעלה מראשותיו. אלא מתעטף ויושב למטה מראשותיו. וכתב הרמ"א בשם הר"נ ועוד שדברים אלה אמורים כשהחולה שוכב על הארץ, שאסור למבקר לשבת גבוה ממנו. אבל כששוכב החולה על מטה מותר למבקר לשבת על גבי כסא, וכן נוהגים. (רמב"ם ספר שופטים הלכות אבל פי"ד ה"ו. שו"ע יו"ד שלה, ג).

לא ישב לא על גבי וכו'

The Gemara notes that this is also taught in a baraita : One who enters to visit a sick person may neither sit on the bed nor sit on a bench or on a chair <note data-assoc="h"/>that is higher than the bed upon which the sick person is lying. Rather, he deferentially wraps himself in his garment and sits on the ground, <note data-assoc="n"/>because the Divine Presence is resting above the bed of the sick person, as it is stated: “The Lord will support him upon the bed of suffering,” and it is inappropriate for one to sit above the place where the Divine Presence rests.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא שהם למעלה מן החולה, אלא מתעטף בבגדו, בדרך כבוד, ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי", ואין ראוי שאדם ישב למעלה ממקום השכינה.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי״.

The commentaries write that this means that even when one sees that the water originates elsewhere, e.g., from rain or melting snow, a rise in the river should not be attributed to those sources but rather to its tributaries. Some say the term keifei means its rocks, referring to the rocks located at the river’s source (Ran; Rosh). However, the ge’onim, based on Targum Yonatan, explain keifei as the river’s banks.

Is blessed from its banks [mikeifei]

מִכֵּיפֵיהּ מִתְבְּרִיךְ

The Torah mentions purification through immersion in two water sources, a spring and a cistern. Halakhically, there are several differences between spring water and water pooled in a cistern. Spring water purifies both when it is pooled in one place and when it is flowing, whereas the legal status of immersion in a cistern is that of a ritual bath and one is purified only when the water is pooled. The halakhic issue here is how much water from rain and snow can be added to spring water and have it maintain its capacity to purify when flowing.

The water purifies when flowing

הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין

Recent research has shown that there is a correlation between the amount of rainfall in Eretz Yisrael and the precipitation in the drainage basin of the Euphrates River. Therefore, there is a correlation between that rainfall and the water flow in the river.

Rain in the West, Eretz Yisrael

מִטְרָא בְּמַעַרְבָא

Water levels in rivers rise markedly during the rainy season. However, it is clear that not all the additional water is from the drainage of rainwater into the rivers. The water in springs that flow into the rivers also increases due to rainwater that seeps through the ground and eventually flows through the springs. Therefore, it is impossible to accurately estimate the amount of additional water that flows from the springs and the amount that comes directly from rainwater.

A river is blessed from its banks

נַהֲרָא מִכֵּיפֵיהּ מִתְבְּרִיךְ

כתבו המפרשים שהכוונה לומר שגם כאשר רואים שבאים מים ממקומות אחרים (כגון ממי הגשמים או הפשרת השלגים) אין לתלות את ריבוי מי הנהר במקורות אלה, אלא הנהר ממעיינותיו שלו הוא מתברך ומתגבר. ובלשון "כיפיה", יש שפירשו לשון כיף = סלע, כלומר מן הסלעים הנמצאים במקורות מעיינותיו (ר"נ, רא"ש). ואילו הגאונים פירשו (לפי תרגום יונתן) ש"כיפיה" פירושו — גדותיו של הנהר.

מכיפיה מתבריך

הרשב"א, בתוך דיונו בצדדי ההלכה שבענין זה, מסביר כי אין הכרח לומר שבאמת דברי שמואל ממש סותרים זה את זה, אלא שאינם זהים. כי לדעתו מה שאמר שמואל "מכיפיה מתבריך" אין חייבים לפרשו שכל מי הנהר באים מן המעיינות, אלא שהוא בא רק לומר שאין להוכיח כרב — שריבוי מי הנהר הוא תוצאה של גשמים בלבד. אבל בהכרעה הלכה למעשה חושש הוא מכל מקום שיש מים רבים הבאים מבחוץ, ויש לחשוש לכך לענין טהרה (וכעין זה גם בר"א מן ההר).

ופליגא דשמואל אדשמואל

בתורה נזכרים שני מימות של טהרה: מעיין ובור. ולענין הלכה: יש כמה הבדלים בין מי מעיין ומי בור (=מיקוֶה). ואחד מהם, שמי מעיין מטהרים בין כשהם נקווים במקום אחד ובין כשהם נמשכים = "זוחלים". ואילו מי מקוה אינם מטהרים אלא כשהם נקווים ועומדים במקום אחד ולא כשהם זורמים. ולענין הלכה הדיון הוא עד כמה יכולים להתרבות מי המעיין על ידי מים אחרים, ועדיין לעמוד בדינם — לטהר בזוחלים.

המים מטהרין בזוחלין

בזמן האחרון נבדקה ונמצאה התאמה רבה בין כמויות הגשם בארץ ישראל לבין כמות המשקעים הכללית בתוך אגן הניקוז של הפרת, ולפיכך, ישנה גם התאמה עם ספיקת המים של הנהר.

מטרא במערבא וכו'

בעונת הגשמים ישנה עלייה ניכרת בכמות המים בכל נהר. אולם בלי ספק לא כל המים הנוספים הם מי גשמים המתנקזים במישרין אל תוך הנהר, לפי שגם מימי המעיינות מתרבים על ידי הגשמים המחלחלים בקרקע וניגרים לבסוף דרך המעיינות. משום כך, אין להעריך בדיוק כמה מן המים הנוספים הם מי מעיינות וכמה הם מי גשמים במישרין.

נהרא מכיפיה מתבריך

 כשנהר פרת גדול הוי עדות לגשמים שיורדין לא"י דא"י גבוה מכל הארצות ובאין גשמים ונופלין בפרת ומתגדל מהן והאי דאמרי' דנהר מתגדל ממי הגשמים הוי פלוגתא אדשמואל:

סהדא רבה פרת 

 שנובע מגדותיו ולא ממי גשמים:

נהרא מכיפיה מתברך 

And apropos statements of Rav cited by Ravin, the Gemara cites an additional statement that Ravin said that Rav said: When there is rain in the West, Eretz Yisrael, <note data-assoc="b"/>a great witness to that rainfall is the Euphrates River, as ultimately that rainwater increases the water flow in the Euphrates River. And this statement of Rav disagrees with a statement of Shmuel, as Shmuel said: A river is blessed from its banks, <note data-assoc="nb"/>i.e., the increase in its water flow is attributable to its tributaries and not to rain. The Gemara comments: And this statement of Shmuel disagrees with another statement of Shmuel, as Shmuel said: The water purifies when flowing <note data-assoc="n"/>

ואגב מאמרים אלה של רבין בשם רב בענין ביקור חולים מביאים עוד ממה שאמר רבין אמר רב: כשיורד מטרא במערבא [גשם בארץ ישראל] — סהדא רבה [עד גדול] לכך הוא נהר פרת, שבסופו של דבר מי גשמים אלה מגיעים לנהר פרת ומתרבים מימיו. ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת שמואל. שאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתבריך [הנהר מגדותיו מתברך] ומשם באים המים, ולא מן הגשמים שבמקום רחוק. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו של שמואל על דברי שמואל עצמו בענין אחר, שאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין, כלומר, אינם מטהרים כמי מעיין, שמי מעיין מטהרים כדינם אף כאשר הם זוחלים = נעים,

וַאֲמַר רָבִין אֲמַר רַב: מִטְרָא בְּמַעַרְבָא – סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: נַהֲרָא מִכֵּיפֵיהּ מִתְבְּרִיךְ. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין

The primary sources of the Euphrates River are in Turkey, near Mount Ararat, but there are several other tributaries as well. There are very marked differences between periods when the current flows powerfully, during the winter due to the rain and during the spring because of the melting snow, and periods when the water in the river lessens and is limited to the water that flows from the river’s sources, in the summer and autumn.

The Euphrates River…during the days of Tishrei

פְּרָת בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי

וטעמו של דבר שבימות הגשמים חשש שמא רבים מי הגשמים על מי הנהר עצמו, ובימות החמה חשש מפני מי הפשרת השלגים. אבל בימות תשרי יש להניח כי אין במי הנהר תערובת מים אחרים. והר"נ למד מכאן שני דברים; האחד, שהוא דברי שמואל עצמם, שבתשרי בלבד יש לומר שאין מי הגשמים ("נוטפים") מרובים על מי הנהר ("זוחלים"), ודבר שני — שרק בנהר גדול כנהר הפרת שמימיו שלו מרובים וקבועים אפשר להיטהר במים זוחלים. וכעין זה כתב הרא"ש שרק בנהר גדול כפרת יש להכשיר בתשרי, אבל נהרות קטנים יש לחשוש להם בכל עת. וראה בריטב"א המסביר כי דברי שמואל אלה יש בהם להחמיר יותר מדברי רב, לפי שרב לא אמר אלא בזמן שרואים שמי הנהר גואים ומתגברים ואילו שמואל אמר אף בזמנים אחרים, שהוא חושש שמא המים הנראים בנהר הם ממים נוטפים, ולולא מים אלה היה הנהר מתמעט עוד יותר משיעורו.

פרת ביומי תשרי

מקורותיו העיקריים של נהר פרת הם בתורכיה, אם כי יש לו יובלים אחדים באיזורים אחרים. במימי הנהר יש שינויים ניכרים מאד בין הזמנים שבהם זרימת המים מתגברת ביותר, הן בחורף — בשל הגשמים, והן באביב — בגלל הפשרת השלגים. בקיץ ובסתיו לעומת זאת מצטמצמת כמות המים שבנהר רק למים הנובעים ממקורותיו.

 דכל ימות השנה רבין נוטפין על הזוחלין מן הגשמים שיורדין לתוכו ומן השלגים שמתפשרין כל ימות החמה אבל בתשרי כבר פסקו השלגים ונתפשרו כולן והלכו להן מטהרין הזוחלין ואין בנהרות אלא מימיו שנובעין בלבד:

אלא פרת ביומי תשרי בלבד 

in the Euphrates River only during the days of Tishrei <note data-assoc="b"/>alone, as after the summer, when no rain falls, it is clear that the water in the river flows from the source of the river. During the rest of the year, rain and snow are mingled with the river water, and water from rain and snow purify one who immerses in them only when the water is standing.

אלא פרת ביומי [בימי] תשרי בלבד שאז אין בנהר מים אלא אותם שנובעים ממעיינותיו, אבל בשאר ימות השנה מעורבים בהם מי גשמים ושלגים.

אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי בִּלְבַד.

These mats were made of a weave of reeds and the like. A standard mat, maḥtzelet, was woven from whole reeds, while the mapatz, which was much softer, was woven from parts of reeds, perhaps the soft interior part.

Mats [mapetzei]

מַפְּצֵי

This is the prominent Sage Abba bar Abba, to whom the Gemara generally refers as the father of Shmuel, the great amora, who was his son. Abba bar Abba, who traveled extensively as a silk merchant, spent some time in Eretz Yisrael and developed close ties with Rabbi Yehuda HaNasi and his sons.

Shmuel’s father

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל

If the amount of rainwater in a river or spring exceeds that of river or springwater, the water purifies only when pooled, not while flowing. Therefore, it was necessary to use mats to construct an enclosure in which the water would pool and be rendered suitable for immersion. That is how the Rambam and the Rosh understand the actions of Shmuel’s father, and they based their halakhic ruling on that understanding. The Rema, citing the Maharik, writes that one must rule stringently ab initio. However, others hold that immersion in a river is effective even if the amount of rain and melting snow exceeds that of the river water, provided that there is water in the river other than the rainwater (Tur, citing Rabbeinu Ḥananel; Beit Yosef, citing Rashi; Sefer HaTeruma; Smag). This is the custom in places where there is no ritual bath, and those who act according to the lenient opinion should not be reprimanded (Maharik and Mahari Weil; Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Mikvaot 9:13; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 201:2).

Ritual baths for his daughters during the days of Nisan

מִקְוָואוֹת לִבְנָתֵיהּ בְּיוֹמֵי נִיסָן

A woman should not immerse in a port. The concern is that due to the embarrassment involved in immersion in the presence of the passersby, she will not immerse properly. However, if an enclosure of mats is constructed to ensure her privacy, it is permitted (Rambam). This halakha is based on one interpretation of the incident involving mats. A woman should not immerse in a place with mud on its floor ab initio, unless branches or mats that are not susceptible to ritual impurity are placed there, as otherwise the mud will act as an interposition. Some say that not only is it prohibited to immerse in a place with a muddy floor, but the immersion is invalid even after the fact (Ra’avad). However, most commentaries rule that it is effective after the fact. This halakha is based on another interpretation of the incident involving mats (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Mikvaot 1:11; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 198:33–34).

Mats

Some say that he placed mats for his daughters to stand upon, to prevent the mud in the river from seeping between their toes and acting as an interposition that would invalidate their immersion (Rashi). Others write that the mats were placed on the banks of the river so that they would not enter the river with muddy feet (Rabbi Avraham min HaHar). Another interpretation is that he erected mats around the place where they immersed for purposes of modesty, as others would be present at the river (Rosh; Ran; Ritva). The Rambam explains that Shmuel’s father had concerns even after the summer in Tishrei that the rainwater exceeded the river water and in that case, the water does not purify while flowing. Therefore, he erected mats to pool the water so that immersion would be effective (Rabbi Avraham min HaHar).

And placed mats during the days of Tishrei

וּמַפְּצֵי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי

כמה שיטות יש במפרשים ובפוסקים לגבי הכרעה בהלכה זו. ונראה כי דעת רוב הפוסקים (רי"ף ורמב"ן ועוד) היא שיש להכריע כדברי שמואל האחרונים, וכהלכה למעשה של אבי שמואל. ומשום כך אין לטבול בנהר אלא בזמן ובמקום שברור שהמים הם ממי הנהר עצמו ואין בהם תוספת ניכרת של מים נוטפים מכל מקור אחר. והפוסקים כשיטה זו התקשו בהסברת המשנה (מקוואות פ"א ה"ז) האומרת שאם מרבה על מימי המעיין פעמים שמימיו ראויים לטבילה אפילו בזוחלים. ודעת הרמב"ם היא שיש לחלק, שאם מרבה את מי המעיין ממקורו — הרי זה מותר, אבל אם המים נוספים בהמשך דרכו של המעיין אסור. והראב"ד סבור שמותר לטבול במעיין או בנהר כזה רק במקום שבו המים זורמים כל השנה, אבל אותם מקומות שבהם המים מגיעים רק בזמנים אלו אסור. וראה בריטב"א המסביר בשם ר' פנחס הלוי שאין דבר זה מצד חשש איסור אלא מפני מראית העין בלבד. ולעומת אלה יש שיטת ר"ת (בספר הישר ועוד) הסבור כי יש לפסוק להלכה כרב נגד שמואל, ובפרט שיש ברייתא המסייעת לדברי רב. ומשום כך מותר לטבול בנהר ואין לחשוש מפני ריבוי מי הגשמים, ויש לתלות שהמעיין עצמו מתרבה מתוכו. ויש שאמרו שלשיטת ר"ת אין לחשוש אפילו בזמן שנראה שיש מי גשמים מרובים על מי הנהר עצמו.

אבוה דשמואל עבד וכו'

הגאונים מסבירים שאף מקוואות אלה היו ממי הפרת, אלא שהיה עושה מקום ליד הנהר שיבואו ויקוו בו המים. והריטב"א כתב שהדגיש בימי ניסן, שאף שכבר אין גשמים יורדים בזמן זה, מכל מקום חשש מפני מי הגשמים שירדו במקומות אחרים.

מקוואות ביומי ניסן

שלושה פירושים יש לדבר זה. לשיטה אחת עשה מחצלות שתעמודנה בנותיו עליהן מפני הטיט שבנהר, שחשש שמא יכנס בין אצבעות רגליהן ויהא בו משום חציצה (רש"י ועוד). והגאונים כתבו כי מאחר שבימי תשרי מתמעטים המים היו צריכות להיכנס עמוק יותר לתוך הנהר ושם מרובה הטיט (והיו שדנו בדבר, לפי שאמרו במשנה שאין טובלים על גבי כלים, והסבירו שיש לחלק בין כלים גבוהים שהטובל על גביהם חושש ליפול ושמא אינו טובל כראוי, ובין מחצלות שהן שטוחות). ויש שכתבו שהיה עושה מחצלות על חוף הנהר, שלא תכנסנה ברגלים מלוכלכות בטיט (בר"א מן ההר). פירוש אחר הוא שהיה עושה להן מחצלות — סביב למקום שהיו טובלות בו, כי בנהר מצויים אנשים, ומפני הצניעות היה מקיפן במחצלות (ברא"ש, בר"נ, בריטב"א). ומדברי הרמב"ם נראה שהוא סבור שאבי שמואל חשש אף בימי תשרי שמא אין המים מטהרים בזוחלים, ולפיכך היה מקיף במחצלות כדי ליצור בתוך הנהר מים עומדים, שתוכלנה לטבול בהם (וראה בר"א מן ההר).

ומפצי ביומי תשרי

אם רבו מי הגשמים על מי הנהר אין מי הנהר מטהרים בדרך הליכתם אלא רק כאשר הם קוויים, ולכן צריך להקיף מפץ או כיוצא בו באותו נהר מעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם. זו היא שיטת הרמב"ם והרא"ש, המפרשים כך את דברי אבוה דשמואל, ופוסקים כן להלכה. וכתב הרמ"א (בשם מהרי"ק ועוד) שכן יש להחמיר לכתחילה. אבל יש אומרים שמותר לטבול בנהר אף בזמן הגשמים והפשרת השלגים, אם יש בנהר מים מעצמו מלבד מי הגשמים (טור בשם ר"ת, וב"י בשם רש"י וספר התרומה וסמ"ג). וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקווה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל בכך (עפ"י מהרי"ק ומהרי"ו ועוד). (רמב"ם ספר טהרה הלכות מקוואות פ"ט הי"ג. שו"ע יו"ד רא, ב).

מקוואות ביומי ניסן וכו'

אשה לא תטבול בנמל מפני שמתביישת מפני האנשים המצויים שם ואינה טובלת כהוגן, ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בזה שהיא מוצנעת שם — מותר (רמב"ם). כדברי המפרשים כך את הענין של "מפצי". וכן לא תטבול אשה במקום שיש בקרקעו טיט משום חציצה אלא אם כן נתנה עליו זמורות או מחצלת שאינה מקבלת טומאה. ואם טבלה יש אומרים שלא עלתה לה טבילה (ראב"ד ועוד, אבל רוב הפוסקים מתירים בדיעבד) והוא פירוש אחר ל"מפצי" בדברי אבוה דשמואל. (רמב"ם ספר טהרה הלכות מקוואות פ"א הי"א. שו"ע יו"ד קצח, לג-לד).

מפצי

המפץ הוא מין מחצלת, וכמוה הוא אריג העשוי מקני סוף וכדומה, אולם נראה כי בעוד שהמחצלת היתה ארוגה כרגיל מקנים שלמים, נעשה המפץ מחלקי הקנים (אולי מן התוך הרך שבהם) והיה איפוא רך יותר.

 סבירא ליה כאידך דשמואל:

אבוה דשמואל 

 לפי שביומי ניסן רבין נוטפין עני הזוחלין מחמת הגשמים שהרי כל השלגים והקרח שנתפשרו באין המים דרך צינורות דהוו להו שאובין אבל לא באין דרך צינורות אלא מאליהן שוטפין ובאין טובלין בהן כדאמר זבה ונדה ויולדת טבילתן במי מקוה של מ' סאה ואפי' מי גשמי' מכונסים שלא מצינו מים חיים אלא לזב בלבד שנאמר בו מים חיים והמפרש לא פירש הכי ולאו דוקא דכל נשים בזמן הזה זבות נינהו:

ועביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן 

 שבתשרי מתמעטין הנהרות מן כל ימות השנה ומעלין טיט . והיה נותן המפץ בקרקעית הנהר שלא יכנס הטיט ברגליהן ויהא חציצה:

מפצי ביומי תשרי 

The Gemara relates: Shmuel’s father <note data-assoc="p"/>fashioned ritual baths for his daughters during the days of Nisan <note data-assoc="h"/>and placed mats <note data-assoc="hb"/>in the Euphrates River during the days of Tishrei. <note data-assoc="n"/>He fashioned ritual baths during Nisan due to the concern that the rainwater and snow water that accumulated in the river exceeded the amount of water that originated in the river’s sources. Since immersion in the flowing water would be ineffective, he fashioned ritual baths of standing water elsewhere for them. He placed mats during the days of Tishrei, when they immersed in the river itself, to prevent the mud on the riverbed from acting as an interposition that would invalidate the immersion.

ומסופר לפי סברה זו: אבוה [אביו] של שמואל עבד להון [היה עושה להן] מקוואות לבנתיה [לבנותיו] כדי שיטבלו בהם ביומי [בימי] ניסן, משום שסבר שמי הנהר מעורבים בזמן זה במי גשמים המרובים מהם בכמותם, ואינם יכולים לטהר בזוחלים, ולכן עשה להן מקוואות במקום אחר. ומפצי [ומחצלות] הניח להן מתחת רגליהן ביומי [בימי] תשרי כשהיו טובלות בנהר עצמו, שלא יגרום הטיט שבקרקע הנהר לידי חציצה בטבילה.

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עֲבַד לְהוֹן מִקְוָואוֹת לִבְנָתֵיהּ בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפְּצֵי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי.

in the Euphrates River only during the days of Tishrei alone, as after the summer, when no rain falls, it is clear that the water in the river flows from the source of the river. During the rest of the year, rain and snow are mingled with the river water, and water from rain and snow purify one who 