וְאִם גִּילֵּחַ עַל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן – יָצָא, לָא לִיעֲבוֹר עֲלֵיהּ בְּ״בַּל תְּאַחֵר״, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: אי הכי היינו רישא [אם כך זהו ראשה] של הברייתא, כלומר, הרי זו כעין הברייתא הראשונה, בלא חידוש! ועוד: אם היה כל זה ענין אחד — לשון "אסור" "אסור" הכתובה פעמיים בהלכה זו למה ליה למתני [לו לשנות]? שהרי לפירוש זה יש כאן רק ענין אחד!

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי חִדּוּשֵׁיהּ – מִשּׁוּם דְּלָא מִתְפִּיסוּ בְּנֶדֶר. וְהָא דְּקָא קַשְׁיָא לָךְ חַטַּאת חֵלֶב – חַטַּאת חֵלֶב קָאָתְיָא לְכַפָּרָה, חַטַּאת נָזִיר לְמַאי אָתְיָא?

אלא יש לחזור בנו ממה שאמרנו, ולומר את הדברים באופן אחר, אמר שמואל: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר והוסיף למילים "מודרני ממך" הפירוט "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך" הוא אסור בשל חבירו וחבירו מותר בשלו, שלשון זו מוכיחה שהוא מחיל את הנדר רק על עצמו.

וַהֲרֵי חַטַּאת יוֹלֶדֶת דְּלָא אָתְיָא לְכַפָּרָה, וְעָבַר עֲלָהּ מִשּׁוּם ״בַּל תְּאַחֵר״! הַהִיא קָא שָׁרְיָא לָהּ לְמֵיכַל בְּקָדָשִׁים.

ואם גילח על אחת משלשתן, שצריך הנזיר כשמשלים נזירותו להביא שלשה קרבנות, עולה חטאת ושלמים, ואם גילח לאחר שהביא רק אחד מהם — יצא ידי חובתו, וזהו חידוש להקל, ומשום כך היינו אומרים שלא ליעבור עליה [יעבור עליו] ב"בל תאחר", שהרי עיקר נזרו יוצא בו בקרבן אחד בלבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שעל כל קרבן וקרבן יש גם ציווי של "בל תאחר".

אָמַר מָר: וּמַה נְּדָרִים הָאָב מֵיפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ – אַף נְזִירוּת, הָאָב מֵיפֵר נְזִירוּת בִּתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נְזִירוּת אִשְׁתּוֹ. לָמָּה לִי הֶיקֵּשָׁא? תֵּיתֵי בְּ״מַה מָּצִינוּ״ מִנְּדָרִים!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כפי שכבר אמרנו קודם: מאי חדושיה [מה חידושו] של הנזיר — משום שקרבנות נזיר לא מתפיסו [נתפסים] בנדר, שאינו יכול להקדיש אותם אלא אם כן היה נזיר כפי שאמרנו. והא דקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך מענין חטאת חלב שגם אותה אי אפשר לנדור אלא אם כן מתחייב בה, ובכל זאת עובר עליה ב"בל תאחר" — זו אינה קושיה, כי יש הבדל בין הדברים, שהרי חטאת חלב קאתיא [באה] לכפרה, ומשום כך עובר ב"בל תאחר" כשמאחר להביא כפרתו. אבל חטאת נזיר למאי אתיא [למה היא באה]? שהרי אינה באה לכפר על עוון, ומכל מקום אינה נתפסת בנדר, ומשום כך יש מקום לומר שלא יעבור עליה ב"בל תאחר".

דִּילְמָא גַּבֵּי נְדָרִים הוּא דְּמֵיפֵר, מִשּׁוּם דְּלָא אִית לֵיהּ קִיצּוּתָא. אֲבָל גַּבֵּי נְזִירוּת דְּאִית לֵיהּ קִיצּוּתָא, דִּסְתַם נְזִירוּת שְׁלֹֹשִׁים יוֹם – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: והרי חטאת יולדת שגם היא לא אתיא [באה] לכפרה, ובכל זאת עבר עלה [עובר עליה] משום "בל תאחר"! ומשיבים: ההיא, חטאת יולדת, שונה היא, משום שיש לה מטרה מסויימת — דקא שריא [שהיא מתירה] לה, ליולדת, למיכל [לאכול] בקדשים, ולכן, אף שאינה באה לכפרת עוון, מכל מקום היא באה להתיר. אבל חטאת נזיר אין לה תפקיד מסויים ומיוחד, ולכן חידוש הוא שאינה באה בנדר, ומשום כך צריכים אנו לימוד מיוחד לחייב נזיר ב"בל תאחר".

״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מוּדָּר אֲנִי״ וְכו׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּכוּלָּן עַד שֶׁיֹּאמַר ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו — אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו. ושואלים: למה לי היקשא [ההיקש] שבכתוב כדי ללמדנו הלכה זו? תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו בדרך הלימוד של "מה מצינו (מצאנו) "מן הדין של נדרים; מה מצאנו בנדרים שהבעל והאב מפירים — אף בנדרים של נזירות כן, ואין צורך לכך להיקש מיוחד בכתוב!

מֵיתִיבֵי: ״מוּדָּר אֲנִי מִמְּךָ״, ״מוּפְרְשַׁנִי מִמְּךָ״, ״מְרוּחֲקַנִי מִמְּךָ״ – הֲרֵי זֶה אָסוּר. ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״ – הֲרֵי זֶה אָסוּר! הָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּאוֹמֵר ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״.

ודוחים: אילו לא למדנו מההיקש לא היינו לומדים כן מנדרים, כי דילמא [שמא] היינו אומרים כך: רק גבי [אצל] נדרים הוא שמיפר, משום דלא אית ליה קיצותא [שאין לו קיצבה], שהרי נדר יכול להיות לזמן בלתי מוגבל, ומשום כך יכול האב או הבעל להפר, אבל גבי [אצל] נזירות דאית ליה קיצותא [שיש לו לנדר קיצבה] שהרי סתם נזירות שלשים יום, אימא [אמור] שלא יוכל להפר, שהרי יש לנדר תקנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת יכול להפר. ודין זה היה צריך להיקש מיוחד, ולא יכולנו ללמדו בדרך "מה מצינו".

וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא: ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״ – אָסוּר: ״מוּדְרַנִי מִמְּךָ״ וּ״מוּפְרְשַׁנִי מִמְּךָ״, ״מְרוּחֲקַנִי מִמְּךָ״ – הֲרֵי זֶה אָסוּר! תְּנֵי הָכִי: וּכְבָר אָמַר ״מוּדְרַנִי״.

שנינו במשנה שהאומר לחבירו מודר אני, וכן שאר לשונות שאינן אלא ידות נדרים, ר' עקיבא היה חוכך בהן להחמיר ולהחשיבם כנדר. אמר שמואל: בכולן, בכל אותן ידות נדרים שאמרנו שנאסר מחמת הנדר: "מודרני ממך" "מופרשני ממך" "מרוחקני ממך", אין די שיאמר בנוסח "מודר אני" כדי לאוסרו בנדר, שאין בו כל הגדרה של מהות הנדר, אלא עד שיאמר בנוסח מוגדר, כגון "מודר אני שאני אוכל לך", או "מודר אני שאני טועם לך".

אִי הָכִי הַיְינוּ רֵישָׁא! וְעוֹד: ״אָסוּר״, ״אָסוּר״ לָמָּה לֵיהּ לְמִתְנֵי?

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אם אמר "מודר אני ממך" "מופרשני ממך" "מרוחקני ממך" — הרי זה אסור. "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך" — הרי זה אסור! משמע שאלה הם שני עניינים נבדלים, ודי באחד מהם כדי לאוסרו, ואין צריך לומר את שניהם יחד. ומשיבים: הכי קתני [כך שנה], כלומר, כך צריך להבין: אין כאן שתי סדרות של דינים שונים, אלא הקטע השני כוונתו: במה דברים אמורים שהאומר "מודר אני ממך" אסור — באומר ומוסיף "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך".

אֶלָּא אֲמַר שְׁמוּאֵל: טַעֲמָא דַּאֲמַר ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ״ – הוּא דְּאָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר,

ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא בסדר הפוך]: "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך" — אסור, "מודרני ממך" ו"מופרשני ממך" "מרוחקני ממך" — הרי זה אסור! וסדר זה ש"מודרני" בא לאחר "שאני אוכל לך" וודאי שלא ניתן לפרש בדרך של "במה דברים אמורים"! ומשיבים: תני הכי [שנה כך]: כשהוא אומר "שאני טועם לך" "שאני אוכל לך" מתי הוא אסור — דווקא כאשר וכבר אמר "מודרני".