מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ; מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי עוֹמֵד אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב – שְׁמַע מִינָּהּ דְּנִכְסֵי מְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה.

מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]; מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא ששנה] עומד אבל לא יושב? שמע מינה [למד מכאן] שמדובר במקרה שנכסי המבקר אסורין על החולה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רֶמֶז לְבִיקּוּר חוֹלִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן – שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם״ וגו'. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמוּתוּן אֵלֶּה – שֶׁהֵן חוֹלִים וּמוּטָּלִים בַּעֲרִיסָתָן, וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִים אוֹתָן, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים – לֹא ה' שְׁלָחַנִּי לְזֶה.

כיון שהמשנה עוסקת בפרטי דין ביקור חולים, מביאים דברים שנאמרו בענין זה. אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה מנין — שנאמר בעדת קורח: "אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני" (במדבר טז, כט). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד לומדים ביקור חולים מפסוק זה? אמר רבא, כך אמר משה: אם כמות כל האדם ימותון אלה, עדת קורח, כמיתת שאר בני אדם שהן חולים קודם מותם ומוטלים בעריסתן (במיטתם), ובני אדם מבקרים אותן ("ופקודת כל האדם" — שבני אדם פוקדים=מבקרים אותם), ואם כך יארע להם מה הבריות אומרים — לא ה' שלחני לזה.

דָּרַשׁ רָבָא: ״אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'״ אִם בְּרִיאָה גֵּיהִנָּם – מוּטָּב תִּהְיֶה, אִם לָאו – יִבְרָא ה'.

כיון שהזכרנו ענין עדת קורח מביאים מה שדרש רבא: "ואם בריאה יברא ה'" (במדבר טז, ל), שמפרש את כפל הלשון "בריאה יברא": אם בריאה (ברואה) כבר גיהנם — מוטב תהיה, אם לאו — יברא ה' בריאה זו מחדש.

אִינִי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, גַּן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

שואלים: איני [כך הוא]? וכי יש ספק בדבר אם נברא כבר הגיהנם? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן: תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תּוֹרָה – דִּכְתִיב ״ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״ וגו'.

וראיות לכל דבר: תורה — דכתיב [שנאמר] בפרק המדבר על התורה: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז

תְּשׁוּבָה – דִּכְתִיב ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל וגו' תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא״ וגו'.

"(משלי ח, כב). תשובה — דכתיב [שנאמר]: "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל... תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם

גַּן עֵדֶן – דִּכְתִיב ״וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״ וגו'.

"(תהלים צ, ב-ג). גן עדן — דכתיב [שנאמר]: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם" וגו' (בראשית ב, ח) שמפרשים אותו "מקדם" — קודם שנברא העולם.

גֵּיהִנָּם – דִּכְתִיב ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה״.

גיהנם — דכתיב [שנאמר]: "כי ערוך מאתמול תפתה" (ישעיה ל, לג), כלומר, מלפני היום של העולם ("מאתמול"), מוכן כבר ("ערוך") הגיהנם ("תפתה").

כִּסֵּא כָּבוֹד – דִּכְתִיב ״נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז״.

כסא כבוד — דכתיב [שנאמר]: "נכון כסאך מאז מעולם אתה

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – דִּכְתִיב ״כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן״.

"(תהלים צג, ב). בית המקדש — דכתיב [שנאמר]: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו

שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – דִּכְתִיב ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם״ וגו'!

"(ירמיה יז, יב), ו"מראשון" משמעו — מתחילה. שמו של משיח — דכתיב [שנאמר] "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו" (תהלים עב, יז). כלומר, שעוד לפני שנברא השמש כבר היה שמו של המשיח.

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אִי אִיבְרִי לֵיהּ פּוּמָּא – מוּטָּב, וְאִם לֹא – יִבְרָא ה'. וְהָכְתִיב: ״אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״! הָכִי קָאָמַר: אִי הָכָא לָא מִקַּרַב פּוּמָּא – לְהָכָא לִיקַּרַב.

ואם כן לא ניתן לפרש את הפסוק כדברי רבא, שהיה למשה ספק אם נברא כבר הגיהנם, אלא כך יש לפרש את כפל הלשון "בריאה יברא" — הכי קאמר [כך אמר] משה: אי איברי ליה פומא [אם נברא לו, לגיהנם, פה] — מוטב, ואם לא — יברא ה'. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), שאין דברים חדשים לגמרי נבראים בעולם! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אי הכא [אם כאן] לא מקרב פומא [קרוב הפה] של הגיהנם — להכא ליקרב [לכאן יקרב] ודבר זה אינו בכלל בריאה חדשה.

דָּרַשׁ רָבָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה״, שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בִּזְבוּל מַאי בָּעְיָין? וְהָא בָּרָקִיעַ קְבִיעִי! מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ מֵרָקִיעַ לִזְבוּל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם – אָנוּ מְאִירִים, וְאִם לָאו – אֵין אָנוּ מְאִירִין.

כיון שהזכירו את מחלוקת קרח עם משה, מביאים עוד מה שדרש רבא ואמרי לה [ויש אומרים אותה] שאמר זאת ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שמש ירח עמד זבלה לאור חיציך יהלכו לנוגה ברק חניתך" (חבקוק ג, יא), שמש וירח ברקיע הנקרא "זבול" מאי בעיין [מה הם מבקשים שם]? שהרי אין שם מקום השמש והירח, והא [והרי] ברקיע עצמו קביעי [קבועים הם]! אלא, מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם כפי שביקש במחלוקתו עם קרח — אנו מאירים, ואם לאו [לא] — אין אנו מאירין.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרָה בָּהֶן חִיצִּים וַחֲנִיתוֹת, אָמַר לָהֶם: בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשְׁתַּחֲוִים לָכֶם וְאַתֶּם מְאִירִים, בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם – בִּכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם! וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יוֹרִין בָּהֶן חִיצִּין וַחֲנִיתוֹת וּמְאִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ״ וגו'.

באותה שעה ירה בהן הקדוש ברוך הוא חיצים וחניתות, אמר להם: בכל יום ויום בני אדם עובדי עבודה זרה משתחוים לכם ואתם מאירים ואינכם מוחים. בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ומשום כך מאז בכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות, ורק אז הם יוצאים ומאירים, שנאמר: "לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך" (חבקוק ג, יא).

תַּנְיָא: בִּיקּוּר חוֹלִים אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מַאי אֵין לָהּ שִׁיעוּר? סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: אֵין שִׁיעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכָל מִצְוֹת מִי יֵשׁ שִׁיעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָן? וְהָא תְּנַן: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת! אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: אֲפִילּוּ גָּדוֹל אֵצֶל קָטָן. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים בַּיּוֹם.

ושוב לענין העיקרי של ביקור חולים, תניא [שנויה ברייתא]: מצות ביקור חולים אין לה שיעור. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אין לה שיעור"? סבר רב יוסף למימר [לומר] כי הכוונה היא שאין שיעור למתן שכרה. אמר ליה [לו] אביי: וכל המצות האחרות מי [האם] יש שיעור ידוע למתן שכרן? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע כמה הוא מתן שכרן של מצות! אלא אמר אביי: שאין לה שיעור ביחס שבין החולה והמבקר אותו, שאפילו גדול מבקר אצל קטן, ואין ראוי שיאמר הגדול שאין הדבר לפי כבודו. רבא אמר: אין לה שיעור בריבוי הפעמים בהן מבקר את החולה, ואפילו מאה פעמים ביום.

אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמְבַקֵּר חוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּצַעֲרוֹ. אָמְרִי לֵיהּ: אִם כֵּן לִיעֲלוּן שִׁיתִּין וְלוֹקְמוּהּ! אֲמַר לֵיהּ: כְּעִישּׂוּרַיְיתָא דְּבֵי רַבִּי, וּבְבֶן גִּילוֹ.

אמר ר' אחא בר חנינא: כל המבקר חולה נוטל חלק אחד מששים בצערו. אמרי ליה [אמרו לו]: אם כן ליעלון שיתין ולוקמוה [שיכנסו שישים אנשים לבקרו ויעמידוהו מחוליו] על ידי כך! אמר ליה [לו]: כעישורייתא דבי [כמו העישורים של בית מדרשו] של רבי, שאמר שנותן לכל אחת מבנותיו עשירית מרכושו, והכוונה היא עשירית ממה שנשאר לאחר שנטלו הקודמות לה. ואף כאן, כל מבקר חולה נוטל אחד משישים ממה שנשאר לפני שבא, ולכן לעולם נשאר מקצת חוליו של החולה. ועוד, שנטילת חלק מהחולי על ידי המבקר את החולה היא דווקא במקרה שהחולה הוא בן גילו (מזלו) של המבקר, ולא בכל אדם.

דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּת הַנִּיזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי אַחִין – נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי: לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֵן, אֵין לוֹ לַבֵּן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם! אָמַר לָהֶן: רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים, שְׁנִיָּה בְּמַה שֶּׁשִּׁיְּירָה, שְׁלִישִׁית בְּמַה שֶּׁשִּׁיְּירָה, וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

ומסבירים מהו אותו ענין עשיריות של רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא] רבי אומר: בת הניזונית מנכסי אחין לאחר מות האב — נוטלת עישור נכסים לנדוניה. אמרו לו לרבי: לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן, נמצא שאין לו לבן במקום בנות כלום, שהן נוטלות את כל הירושה! אמר להן: ראשונה נוטלת עישור נכסים, שניה נוטלת עישור במה ששיירה ראשונה, שלישית במה ששיירה שניה, וחוזרות וחולקות בשוה. שלפי מספר הבנות הן חוזרות ומחלקות את הכסף המגיע להן בשווה, ובאופן זה תמיד נשאר משהו לבן.

רַב חֶלְבּוֹ חֲלַשׁ, נְפַק אַכְרֵיז רַב כָּהֲנָא:

מסופר: רב חלבו חלש [חלה], נפק אכריז [יצא והכריז] רב כהנא: