נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם יִרְצֶה – הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לְגוֹיִם, אוֹ מַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים.

נפשה וגופה לשמים, שהרי אינו יכול לאכול את בשרה. אמרו לו: אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו, שאם ירצה — הרי הוא מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים.

גמ׳ אָמַר רַב יִצְחָק בַּר חֲנַנְיָה אָמַר רַב הוּנָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ – מוּתָּר לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ. הָוֵי בָּהּ רַבִּי זֵירָא: בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּשֶׁנִּכְסֵי אֲבִי כַּלָּה אֲסוּרִין עַל הֶחָתָן – הֲרֵי מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ!

אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא: המודר הנאה מחבירו — מותר להשיא לו בתו. הוי [היה עוסק, מתקשה] בה ר' זירא: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] כאן? אילימא [אם תאמר] שמדובר בשנכסי אבי הכלה אסורין על החתן, הרי כשמשיא לו את בתו נמצא שמוסר לו שפחה לשמשו ומהנה אותו בכך!

אֶלָּא בְּנִכְסֵי חָתָן אֲסוּרִין עַל אֲבִי כַּלָּה – גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: זָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָן. וְאַתְּ אָמְרַתְּ מוּתָּר לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ?!

אלא יש לומר שמדובר במקרה שנכסי החתן אסורין על אבי הכלה, ואין אבי הכלה נהנה מרכוש החתן למרות שהלה מפרנס את בתו. אולם אם כן, הלא גדולה מזו אמרו במשנה: זן את אשתו ואת בניו ואף על פי שהוא חייב במזונותן, ואין זה נחשב כנהנה ממנו, ואת אמרת [ואתה אומר] כחידוש שמותר המודר להשיא לו למדיר את בתו?! הלא דבר זה מובן מאליו!

לְעוֹלָם בְּשֶׁנִּכְסֵי אֲבִי כַּלָּה אֲסוּרִין עַל הֶחָתָן, וּבְבִתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וּמִדַּעְתָּהּ.

אלא לעולם יש לפרש שמדובר במקרה שנכסי אבי הכלה אסורין על החתן, ומדובר פה בבתו בוגרת שהאב אינו רשאי להשיאה בעצמו בעל כרחה, ועושה זאת רק מדעתה, ואם כן לא הוא מהנה אותו.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אָסוּר לְהַשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ, אֲבָל מַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וּמִדַּעְתָּהּ.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המודר הנאה מחבירו — אסור להשיא לו בתו הקטנה, אבל משיאו בתו בוגרת ומדעתה.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: הַמַּדִּיר בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה – מוּתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: לִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ – מוּתָּר לְהַשְׁקוֹתוֹ כּוֹס שֶׁל שָׁלוֹם. מַאי נִיהוּ? הָכָא תַּרְגִּימוּ: כּוֹס שֶׁל בֵּית הָאָבֵל, בְּמַעֲרָבָא אָמְרִי: כּוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ.

וכיוצא בזה אמר ר' יעקב: המדיר בנו מהנאה כדי לאלץ את הבן שילך לעסוק בתלמוד תורה — מותר בכל זאת להנות אותו בהנאה קטנה כגון: למלאות לו חבית של מים, ולהדליק לו את הנר. ר' יצחק אמר: אף לצלות לו דג קטן. אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום. ושואלים: מאי ניהו [מה הוא] כוס של שלום זה? הכא תרגימו [כאן, בבבל, היו מתרגמים ומסבירים]: כוס של בית האבל, כוס יין שנותנים לאבלים לשתות בסעודת הבראה. במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים] ומפרשים שהכוונה היא: כוס של בית המרחץ, ששותים כשיוצאים מבית המרחץ.

״וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ בֵּין״ כו'. תַּנְיָא, יְהוֹשֻׁעַ אִישׁ עוּזָּא אוֹמֵר: זָן עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. מַאי טַעְמָא? עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים – לִמְנַחֲרוּתָא עֲבִידָן, בְּהֵמָה – לְפִטּוּמָא עֲבִידָא.

שנינו במשנה: ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. תניא [שנויה ברייתא], יהושע איש עוזא אומר: המודר הנאה מחבירו זן את עבדיו ושפחותיו הכנענים, ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? ומסבירים: עבדיו ושפחותיו הכנענים — למנחרותא עבידן [לעבודה הם עשויים], בהמה — לפטומא עבידא [לפיטום היא עשויה, מיועדת] ונמצא שנהנה מבשרה, אם באכילתה (של הבהמה הטהורה), אם במכירתה (של הטמאה) לגוי.

מתני׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְנִכְנָס לְבַקְּרוֹ – עוֹמֵד אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב, וּמְרַפְּאוֹ רְפוּאַת נֶפֶשׁ אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן.

המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו ביקור חולים — עומד בביתו של המודר אבל לא יושב שם. ומרפאו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון.