אִם אָבְדוּ – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאִם הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת. לְפִיכָךְ, אִם אָבְדוּ – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן.

אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותן — שהרי אינו נחשב כשומר ביום זה. ואם היה שכיר שבת (שבוע), או שכיר חדש, או שכיר שנה, או שכיר שבוע (שבע שנים) — נותן לו שכר מה שעושה בשבת בתוך שכרו, ולפיכך אם אבדו בשבת — חייב באחריותן. משמע שאם מבליע את שכר השבת במשכורת כללית אין איסור בקבלת שכר על מה שהוא עושה בהיתר בשבת.

אֶלָּא גַּבֵּי שַׁבָּת הַיְינוּ טַעְמָא דְּאֵין קוֹרְאִין בַּתְּחִילָּה – מִשּׁוּם דְּיִפְנוּ אַבָהַתְהוֹן דְּיָנוּקֵי לְמִצְוָתָא דְּשַׁבְּתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דִּבְשַׁבְּתָא אָכְלִין וְשָׁתִין, וְיַקִּיר עֲלֵיהוֹן עָלְמָא. כִּדְאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִילַּת חוֹלִי מֵעַיִים.

אלא צריך לומר כך: לגבי שבת היינו טעמא [זה הטעם] שאין קוראין בתחילה — משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא [כדי שיתפנו אבותיהם של התינוקות למצות ועונג השבת] ואם היה מלמד את הילדים דבר חדש יצטרכו האבות לעזור לתינוקות בלימודם וממעטים בכך במצות עונג שבת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: משום דבשבתא אכלין ושתין ויקיר עליהון עלמא [שבשבת אוכלים התינוקות ושותים יותר וכבד עליהם העולם], כלומר, ראשם כבד, ואינם מסוגלים ללמוד היטב. כדאמר [כפי שאמר] שמואל: שינוי וסת (הרגל) באכילה וכיוצא בו הוא תחילת חולי מעיים, ומכיון שבשבת אוכלים מאכלים מרובים ומשובחים יותר מבשאר ימי השבוע התינוקות מרגישים חולשה מסויימת, ולכן לא ילמדם דבר חדש שמצריך ריכוז יתר.

וּלְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים, מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר שְׂכַר שִׁימּוּר? קָסָבַר: בָּנוֹת מִי קָא בָּעְיָין שִׁימּוּר?

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהשכר שמקבל על המקרא הוא שכר פיסוק טעמים, ומשום כך לא ילמד המדיר את בניו ובנותיו של המודר מקרא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שהטעם הוא משום שכר שימור? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] בנות שאף הן בכלל האיסור מי קא בעיין [האם צריכות] שימור? שהרי הן יושבות בביתן ואינן רגילות לצאת.

וּלְמַאן דְּאָמַר שְׂכַר שִׁימּוּר, מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר שְׂכַר פִּיסּוּק טְעָמִים? קָסָבַר: (שְׂכַר) פִּיסּוּק טְעָמִים דְּאוֹרַיְיתָא הוּא.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי זהו שכר שימור, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שכר פיסוק טעמים? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא [מן התורה] הוא. כלומר, אין זו תוספת הוראה שאינה שייכת לתורה, אלא היא חלק מן התורה עצמה ועל כך בודאי יש איסור לקבל שכר.

דְאָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״. ״וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים״ – זֶה מִקְרָא: ״מְפֹרָשׁ״ זֶה תַּרְגּוּם: ״וְשׂוֹם שֶׂכֶל״ – אֵלּוּ הַפְּסוּקִים: ״וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״ – זֶה פִּיסּוּק טְעָמִים, וְאָמְרִי לָהּ: אֵלּוּ הַמְּסוֹרוֹת.

שאמר ר' איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח). ומסבירים: "ויקראו בספר בתורת האלהים" — זה מקרא עצמו, "מפרש" — זה תרגום, "ושום שכל" — אלו הפסוקים היכן כל אחד מהם מסתיים. "ויבינו במקרא" — זה פיסוק טעמים, שעל ידם אפשר להבין כוונת הפסוקים. ואמרי לה [ויש אומרים]: אלו המסורות (מסורת הקריאה במקרא). מכל מקום רואים שרב סבור שפיסוק טעמים הוא חלק מעיקר לימוד התורה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִקְרָא סוֹפְרִים, וְעִיטּוּר סוֹפְרִים, וְקַרְיָין וְלָא כְּתִיבָן, וּכְתִיבָן וְלָא קַרְיָין – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

ובאותו ענין אמר ר' יצחק: מקרא סופרים, האופן שבו קוראים את המילים, ועיטור סופרים, כאשר יבואר, והפסוקים שיש בהם מילים שהן קריין ולא כתיבן [נקראות ואינן כתובות], וכתיבן ולא קריין [וכתובות ואינן נקראות] — כל אלה הם הלכה למשה מסיני.

מִקְרָא סוֹפְרִים – ״אָרֶץ״, ״שָׁמָיִם״, ״מִצְרָיִם״.

ומסבירים: מקרא סופרים הוא כגון שבמקום שיש בו הפסק גדול אומרים: ארץ, שמים, מצרים (בקמץ).

עִיטּוּר סוֹפְרִים – ״אַחַר תַּעֲבֹרוּ״, ״אַחַר תֵּלֵךְ״, ״אַחַר תֵּאָסֵף״, ״קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים״, ״צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל״.

עיטור סופרים הם ביטויים כגון — "אחר תעברו" (בראשית יח, ה), "אחר תלך" (בראשית כד, נה), "אחר תאסף" (במדבר לא, ב), "קדמו שרים אחר נגנים" (תהלים סח, כו), "צדקתך כהררי אל" (במדבר לו, ז) — שבכל אלה יש צורך להבין את המקרא בצורה שונה קצת ממה שנשמע תחילה, והוא הקרוי עיטור סופרים.

קַרְיָין וְלָא כְּתִיבָן – ״פְּרָת״ דִּ״בְּלֶכְתּוֹ״, ״אִישׁ״ דְ״כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״, ״בָּאִים״ דְּ״נִבְנְתָה״, ״לָהּ״ דִּ״פְּלֵיטָה״, ״אֶת״ דְּ״הֻגֵּד הֻגַּד״, ״אֵלַי״ דְּ״הַגֹּרֶן,״ ״אֵלַי״ דְּ״הַשְּׂעֹרִים״ – הָלֵין קַרְיָין וְלָא כְּתַבָן.

מילים שהן קריין ולא כתיבן [נקראות ואינן כתובות] כגון המלה "פרת" שנמצאת בפסוק "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת" (שמואל ב ח, ג), המלה "איש" בפסוק "כאשר ישאל איש בדבר האלהים" (שמואל ב טז, כג), המלה "באים" שבפסוק "הנה ימים באים ונבנתה העיר לה'" (ירמיה לא, לז), המלה "לה" בפסוק "אל יהי לה פליטה" (שמואל ב נ, כט), המלה "את" של "הגד הגד לי את כל אשר עשית את חמותך" (רות ב, יא), והמלה "אלי" שבפסוק "כל אשר תאמרי אלי אעשה" שבפסוק שאחריו נאמר "ותרד הגרן" (רות ג, ו), והמלה "אלי" שבפסוק "שש השערים האלה נתן לי כי אמר אלי אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג, יז), הלין [אלה] המילים שהן קריין ולא כתבן [נקראות ואינן כתובות] במקרא.

וּכְתַבָן וְלָא קַרְיָין – ״נָא״ דְּ״יִסְלַח״.

ומילים שהן כתבן ולא קריין [כתובות ואינן נקראות] — כגון המלה "נא" של "יסלח נא" (מלכים ב ה, יח).