״הַשָּׂטָן״ בְּחוּשְׁבְּנֵיהּ תְּלָת מֵאָה וְשִׁיתִין וְאַרְבָּעָה. וַאֲמַר רָמִי בַּר אַבָּא: כְּתִיב ״אַבְרָם״ וּכְתִיב ״אַבְרָהָם״, בַּתְּחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹֹשָׁה אֵבָרִים, וּלְבַסּוֹף הִמְלִיכוֹ עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים,

"השטן" בחושבניה [בחשבונו בגימטריה] תלת מאה ושיתין [שלוש מאות ושישים] וארבעה כנגד ימות השנה, חוץ מיום הכיפורים שאין הוא שולט בו. ואמר רמי בר אבא: כתיב [נאמר] בתחילה השם "אברם", וכתיב [ונאמר] לאחר שנצטווה על המילה ששינה ה' את שמו ל"אברהם" (בראשית יז, ה). בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים כגימטריה של "אברם", ולבסוף כשנימול המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים כגימטריה של "אברהם",

אֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם, וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה.

אלו הן האברים הנוספים: שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגוייה (אבר המין), שיהא לו שלטון גמור עליהם ולא יפעלו אלא לפי רצונו בלבד.

וַאֲמַר רָמִי בַּר אַבָּא: מַאי דִּכְתִיב ״עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים״ וגו'? ״עִיר קְטַנָּה״ – זֶה הַגּוּף. ״וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט״ – אֵלּוּ אֵבָרִים. ״וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ״ – זֶה יֵצֶר הָרַע. ״וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וַחֲרָמִים״ – אֵלּוּ עֲוֹנוֹת.

ואמר רמי בר אבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" (קהלת ט, יד-טו). "עיר קטנה" — זה הגוף, "ואנשים בה מעט" — אלו אברים, "ובא אליה מלך גדול וסבב אתה" — זה יצר הרע, "ובנה עליה מצודים וחרמים" — אלו עונות,

״וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם״ – זֶה יֵצֶר טוֹב. ״וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ״ – זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. ״וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא״ – דְּבִשְׁעַת יֵצֶר הָרַע לֵית דְּמַדְכַּר לֵיהּ לְיֵצֶר טוֹב.

"ומצא בה איש מסכן וחכם" — זה יצר טוב, "ומלט הוא את העיר בחכמתו" — זו תשובה ומעשים טובים שהיצר הטוב גורם לאדם לעשותם. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" כוונתו שבשעת התגברות יצר הרע לית דמדכר ליה [אין מי שזוכר אותו] ליצר טוב.

״הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים״. ״הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם״ – זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. ״מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים״ – שְׁתֵּי עֵינַיִם, וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה, וּפֶה.

ובאותו אופן פירשו את הפסוק "החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" (קהלת ז, יט). "החכמה תעז לחכם" — זו תשובה ומעשים טובים, "מעשרה שליטים" — אלו שתי עינים, ושתי אזנים, ושתי ידים, ושתי רגלים, וראש הגוייה, ופה, שהם החלקים החשובים שבהם פועל ונפעל האדם.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהוּנָּה מִשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״. כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם – הוֹצִיאָהּ מֵאַבְרָהָם.

אמר ר' זכריה משום (בשם) ר' ישמעאל: ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא (להמשיך) כהונה משם, כלומר, שגם בניו יהיו כהנים, שנאמר בשם עצמו: "והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח). כיון שהקדים שם ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה את הכהונה מאברהם, שיהיו בני אברהם כהנים ולא בני שם.

שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן״. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת קוֹנוֹ? מִיָּד נְתָנָהּ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ״ וּבַתְרֵיהּ כְּתִיב ״נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק״ – עַל דִּיבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק,

ומנין שהקדים ברכת עבד לברכת הרב — שנאמר: "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון" (בראשית יט-כ). אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? היית צריך לברך קודם את הקדוש ברוך הוא! מיד נתנה הקדוש ברוך הוא את הכהונה לאברהם, שנאמר: "נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך" (תהלים קי, א), ובתריה כתיב [ואחריו נאמר]: "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" (תהלים קי, ד). כלומר, על (בגלל) דיבורו ("דברתי") של מלכי צדק שדיבר שלא כהוגן, לכן יהיה זרע אברהם כהן לעולם לה'.

וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״ – הוּא כֹּהֵן, וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן. הדרן עלך ארבעה נדרים

ומעירים: והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] בדקדוק לשון הכתוב על מלכי צדק "והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח) להדגיש: הוא כהן, ואין זרעו כהן.

מתני׳ אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לְמוּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל, וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

הַמּוּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵירוֹ – לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַבַּעַת וְטַלִּית וּנְזָמִים.

אין הבדל בהלכה בין המודר הנאה מחבירו שנאסר בנדר שלא להנות מחבירו כלל, למודר הימנו רק ממאכל, אלא לענין דריסת הרגל בחצירו ובביתו, ושימוש בכלים שאין עושין בהם אוכל נפש.

גמ׳ מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדָּר הֲנָאָה.

ולכן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו חבירו גם כלים שעושים בהם מאכל, כגון נפה וכברה וריחים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים, שאינם כלים למאכל, ואילו המודר הנאה אסור להשאיל גם כלים אלה.

״הַמּוּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵירוֹ לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ״ וכו׳.

מאן [מיהו] התנא ששנה משנה זו? אמר רב אדא בר אהבה: שיטת ר' אליעזר היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' אליעזר אומר: אפילו ויתור, דבר שכרגיל אנשים מוותרים עליו לאחרים ואין מקפידים בו, אסור במודר הנאה. ולכן נאמר במשנה שהמודר הנאה אסור אפילו לדרוס בחצירו של חבירו, למרות שאין זה דבר שאנשים מקפידים עליו כרגיל.