מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא.

ולהיפך, אם אמר "שאני נהנה למולים" — אסור אפילו בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם. שאין הערלה קרויה אלא לשם אומות העולם, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט, כה). ואומר: "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז, לו). ואומר "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים" (שמואל ב א, כ). משמע שסתם גויים נקראים ערלים, ואין מבחינים אם יש ביניהם גם נימולים.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִן הַתַּגָּר לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו, וְאָמַר לוֹ: אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי – אֲנִי נוֹתֵן לְךָ דְּמֵיהֶם, וְאִם לָאו – אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהֶן. נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה – חַיָּיב,

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר: "כי כל הגוים ערלים" (ירמיה ט, כה), משמע שיש בערלות צד גנאי. ר' ישמעאל אומר: גדולה היא המילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ששלוש עשרה פעמים כתובה המלה "ברית" בפרשת המילה (בראשית פרק יז).

בַּחֲזָרָה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר.

ר' יוסי אומר: גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה. שאם חל יום השמיני ללידת הבן בשבת — נימול בשבת, אף שבכך דוחים את השבת בעשיית מלאכה.

הַהוּא סַפְסֵירָא דִּשְׁקַל חֲמָרָא לְזַבּוּנֵי וְלָא אִיזַּבַּן, בַּהֲדֵי דַּהֲדַר אִיתְנִיס חֲמָרָא. חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְשַׁלּוּמֵי. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה – חַיָּיב, בַּחֲזָרָה – פָּטוּר!

ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, וראיה לדבר — שלא נתלה (נתעכב העונש) לו למשה הצדיק עליה אפילו מלא שעה, אלא מיד כשהיה יכול למול ולא מל נענש על כך (ראה שמות ד, כד-כו).

אֲמַר לֵיהּ: חֲזָרָה דְסַפְסֵירָא הוֹלָכָה הִיא, דְּאִילּוּ מַשְׁכַּח לְזַבּוּנֵי אֲפִילּוּ אַבָּבָא דְּבֵיתֵיהּ, מִי לָא מְזַבֵּין לֵיהּ?

ר' נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה את הנגעים. שאם היה נגע צרעת בעורלתו של התינוק, אף שאסור לחתוך את הנגע, בזמן שיש מצות מילה — מותר. רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), שאז ניתנה לו מצוה זו.

מתני׳ ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לַעֲרֵלִים״ – מוּתָּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

דבר אחר: גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה), והברית שקיימת ביום ובלילה הרי היא ברית המילה.

״שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְמוּלִים״ – אָסוּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאֵין הֶעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב״ וְאוֹמֵר ״וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה״ וְאוֹמֵר ״פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים״.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד, כד).

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הִיא הֶעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת.

אמר רבי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אם אמול את הילד עכשיו ואצא לדרך — סכנה היא לילד, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" וגו' (בראשית לד, כה), משמע שכאב המילה נמשך כמה ימים, ועלול הילד להסתכן. ואם אמול מיד ואשהא שלשה ימים ורק אחר כך אצא לדרך — הלא הקדוש ברוך הוא אמר לי "לך שב מצרים" (שמות ד, יט) מיד. ומפני טעם זה לא מל, ואם כן לא היתה בכך התרשלות. אלא לפי זה מפני מה נענש משה —

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת חֲמוּרָה.

צריך לומר כי מתניתין בזבינא מיצעא [משנתנו עוסקת במכר ממוצע] שאינו גרוע ובלתי נמכר, וגם לא במכר חריף שהכל להוטים אחריו, אלא במכר רגיל שכאשר נמכר במחיר הקצוב אין לומר שהמוכר או הקונה נהנה יותר, ומשום כך המודר הנאה צריך לפחות מן המחיר כאשר הוא מוכר, ולהוסיף עליו כאשר הוא קונה. ודבריו של שמואל הם בזבינא חריפא [במכר חריף] שאז הקניה במחיר השווה נחשבת כהנאת הלוקח.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל שלקיחת דבר, כאשר מתנה הקונה שיוכל להחזירו נחשבת כהשאלה. ששנינו: הלוקח (הקונה) כלים מן התגר (הסוחר) על מנת לשגרן (לשלוח אותם) לבית חמיו (אבי אשתו) כמתנה, ואמר לו לתגר: אם מקבלין אותן ממני — אני נותן לך דמיהם, ואם לאו שלא ירצו במתנה זו — אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, כלומר, אשלם משהו עבור ההנאה שהיתה לי במה שהראיתי לבית חותני שאני רוצה לכבדם, אם נאנסו בהליכה, שקרה אונס לכלים ונשברו בזמן שהוליך אותם לבית חותנו — חייב הלוקח, מפני שהוא כשואל.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״.

אבל אם נאנסו בדרך חזרה שלא רצו את הכלים הללו בבית חותנו, והחזירם למוכר — פטור, מפני שהוא כנושא שכר. שכיון שהחליט שלא לקנותם, ושוב אינו נהנה מהם — אינו נחשב עוד כשואל אלא כשומר שכר על הכלים הללו, ושומר שכר פטור מן האונסין.

דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁאִלְמָלֵא הִיא לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״.

מסופר: ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני [סרסור, מתווך אחד שלקח חמור למכור אותו] ולא איזבן [נמכר]. בהדי דהדר [בזמן שחזר] בדרכו להחזיר את החמור לבעליו איתניס חמרא [קרה אונס לחמור], חייביה [חייב אותו] רב נחמן לשלומי [לשלם]. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן מברייתא זו: נאנסו בהליכה — חייב, בחזרה — פטור. והרי כאן אירע האונס בזמן החזרה!

גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל זְכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא עָמְדוּ לוֹ כְּשֶׁנִּתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ״.

אמר ליה [לו] רב נחמן: חזרה דספסירא [של הסרסור] — הולכה היא, ואינו נחשב מוחזר עד שיתננו ממש לבעליו. ומדוע — דאילו משכח לזבוני [שאם היה מוצא אפשרות למכור] את החמור אפילו אבבא דביתיה [על פתח ביתו] של בעל החמור מי [האם] לא מזבין ליה [היה מוכר אותו]? ואם כן מבחינתו אין משמעות לדרך חזרה. מה שאין כן במי שהוליך מתנה לאדם מסויים ולא קיבלו, מאז בטלה המכירה ומוטלת עליו רק שמירת החפץ עד שיחזור לבעליו.

אָמַר רַבִּי: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ נִתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר: אָמוּל וְאֵצֵא – סַכָּנָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים״ וגו'. אָמוּל וְאֶשְׁהֶא שְׁלֹֹשָׁה יָמִים – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי ״לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם״. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה?

הנודר "קונם שאני נהנה לערלים" — מותר בערלי ישראל שאינם נקראים "ערלים", ואסור במולי אומות העולם (גויים נימולים).