הַהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, דְּהָלֵין יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה נִינְהוּ, אֶלָּא מִמִּי שֶׁדַּרְכָּן לְפָרֵשׂ.

ההולכים מעכו ליפו, דהלין [שאלה] יושבי היבשה נינהו [הם], אלא "יורדי הים" הכוונה ממי שדרכן לפרש.

וּמַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא מַתְנֵי הָכִי: הַנּוֹדֵר מִיּוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה – אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, וְלֹא בְּאֵלּוּ הַהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׂ, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לַיַבָּשָׁה סָלֵיק.

ומאן דמתני אסיפא [ומי שהיה שונה את הדבר על הסוף של המשנה] מתני הכי [היה שונה ומבין כך]: הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים, ולא באלו ההולכים מעכו ליפו בלבד שהם בודאי אינם נחשבים יורדי ים, אלא אפילו במי שדרכו לפרש. ומדוע אומרים שאף הם נחשבים ליושבי היבשה — הואיל וסופו ליבשה הוא סליק [עולה], שאין אדם חי כל ימיו על הים אלא מגיע בסופו של דבר ליבשה, ולכן כל בני אדם נקראים "יושבי יבשה".

מתני׳ הַנּוֹדֵר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה – אָסוּר אַף בְּסוּמִין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתָן.

הנודר מרואי החמה — אסור אף בסומין (עיוורים) אף שאינם רואים כלום, שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותן.

גמ׳ מַאי טַעְמָא – מִדְּלָא קָאָמַר ״מִן הָרוֹאִין״, לְאַפּוּקֵי דָּגִים וְעוּבָּרִים.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, הרי אמר "רואי חמה"! ומשיבים: מדלא קאמר [מפני שלא אמר] "מן הרואין". שאם היה אומר כן היתה כוונתו להוציא את העיוורים. אלא מה שאמר "רואי חמה" הרי זה לאפוקי [להוציא] דגים ועוברים שאינם נקראים "רואי חמה", לפי שאין החמה רואה אותם.

מתני׳ הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ – אָסוּר בְּקֵרְחִין וּבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמוּתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין ״שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ״ אֶלָּא אֲנָשִׁים.

הנודר משחורי הראש, אף ביטוי זה אין להבינו כמשמעו, אלא במשמעות רחבה יותר, ומשום כך אסור בקרחין, אף על פי שאין להם שערות כלל, ואסור אף בבעלי שיבות ששערותיהם לבנות. ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין "שחורי הראש" אלא אנשים.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא – מִדְּלָא קָאָמַר ״מִבַּעֲלֵי שֵׂעָר״.

מאי טעמא [מה טעם] אנו אומרים שהביטוי "שחורי הראש" אין כוונתו להוציא מכלל זה קרחים — מדלא קאמר [מפני שלא אמר] "מבעלי שער".

״וּמוּתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים״. מַאי טַעֲמָא – אֲנָשִׁים זִימְנִין דְּמִיכְסוּ רֵישַׁיְיהוּ וְזִימְנִין דִּמְגַלּוּ רֵישַׁיְיהוּ, אֲבָל נָשִׁים לְעוֹלָם מִיכְסוּ, וּקְטַנִּים לְעוֹלָם מִיגְלוּ.

שנינו במשנה: ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראין "שחורי הראש" אלא אנשים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אנשים זימנין דמיכסו רישייהו [פעמים שמכסים את ראשיהם] וזימנין דמגלו רישייהו [ופעמים שמגלים את ראשיהם] ולכן יש מקום לקרוא להם "שחורי ראש", שעל פי רוב השיער שלהם שחור. אבל נשים לעולם מיכסו [תמיד הן מכוסות ראש], וקטנים לעולם מיגלו [תמיד ראשם מגולה] ולכן הביטוי "שחורי הראש" כוונתו לגברים, לאלה שלפעמים נראה שיער הראש שלהם.

מתני׳ הַנּוֹדֵר מִן הַיְּלוּדִים – מוּתָּר בַּנּוֹלָדִים, מִן הַנּוֹלָדִים – אָסוּר מִן הַיְּלוּדִים. רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בַּיְּלוּדִים, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִוָּולֵד.

הנודר מן הילודים — מבינים שכוונתו לאלה שכבר נולדו ולכן מותר בנולדים לאחר הזמן שנדר. אבל מי שנודר מן הנולדים — אסור אף מן הילודים כבר. ר' מאיר מתיר אף בילודים בעבר, שלדעתו דיקדק הנודר לאסור עליו רק אלה שיוולדו. וחכמים אומרים: לא נתכוון זה כשאמר "נולדים" אלא במי שדרכו להוולד, ואין לדקדק בלשון זו, אלא ודאי התכוון לכל הנולדים בכל זמן.

גמ׳ לְרַבִּי מֵאִיר – וְלָא מִיבָּעֲיָא נוֹלָדִים, אֶלָּא מִמַּאן אָסוּר?

על דברי ר' מאיר המתיר אף בילודים, שואלים: אם לר' מאיר כשנדר מן הנולדים מותר "אף בילודים", אם כן משמע ולא מיבעיא [נצרכה] לומר נולדים שנדר מהם במפורש, שהוא מותר בהם. אלא ממאן [ממי הוא] אסור? שהרי לפי זה אין בנדר הזה שום משמעות!

חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַנּוֹדֵר מִן הַיְּלוּדִים – מוּתָּר בַּנּוֹלָדִים, מִן הַנּוֹלָדִים – אָסוּר בַּיְּלוּדִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַנּוֹדֵר מִן הַנּוֹלָדִים מוּתָּר בַּיְּלוּדִים, כִּי הֵיכִי דְּנוֹדֵר מִן הַיְּלוּדִים מוּתָּר בַּנּוֹלָדִים.

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כך צריך לשנותה: הנודר מן הילודים — מותר בנולדים, מן הנולדים — אסור בילודים. ר' מאיר אומר: אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי [כפי] שהנודר מן הילודים מותר בנולדים, שהוא מדקדק במשמעות הלשון כמו שאמרה הנודר.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: לְמֵימְרָא דְּנוֹלָדִים דְּמִתְיַילְדָן מַשְׁמַע? אֶלָּא מֵעַתָּה ״שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ הָכִי נַמִי דְּאִיתְיַילְדָן הוּא?

על עצם החילוק בין הלשונות שבמשנתנו אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: למימרא [האם לומר] מתוך הדברים הללו ש"נולדים" דמתיילדן משמע [אלה שעומדים להיוולד משמעו]? אלא מעתה מה שנאמר בכתוב "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים" (בראשית מח, ה) הכי נמי דאיתיילדן [כך גם כן שעומדים להיוולד] הוא? והרי מדובר בכתוב באפרים ומנשה שכבר נולדו!

וְאֶלָּא מַאי – דְּיִילִידוּ מַשְׁמַע? אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ״ הָכִי נַמִי דַּהֲוָה? וְהָא עֲדַיִין מְנַשֶּׁה לֹא בָּא! אֶלָּא, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי, וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

ודוחים: ואלא מאי [מה] אתה רוצה לומר שהביטוי "נולדים" כוונתו אלה דיילידו [שכבר נולדו] משמע, אלא מעתה מה דכתיב [שנאמר] "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו" (מלכים א יג, ב) הכי נמי דהוה [כך גם כן כוונתו שהיה כבר בעולם, שכבר נולד]? והא [והרי] עדיין מנשה לא בא אז לעולם? כל שכן יאשיהו נכדו! אלא לשון הכתוב משמע הכי [כך] ומשמע הכי [כך], שפעמים הכוונה לנולדים בעבר ופעמים הכוונה לעתידים להיוולד, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם "נולדים" פירושו אלה שעתידים להיוולד.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא נִתְכַּוֵּין זֶה אֶלָּא מִמִּי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִוָּולֵד״. לְאַפּוּקֵי מַאי – לְאַפּוּקֵי דָּגִים וְעוֹפוֹת.

שנינו במשנתנו: וחכמים אומרים שכאשר אומר "נולדים" אסור אפילו מן הילודים, ולדעתם לא נתכוין זה אלא שנודר מכל מי שדרכו להוולד. ומעירים: לאפוקי מאי [להוציא את מה] — לאפוקי [להוציא] דגים ועופות שאינם נולדים אלא יוצאים מן הביצים, אבל "נולדים" משמעו כל אלה שנולדים מרחם אימם.