שֶׁהַנְּזִירוּת חָל עַל הַנְּזִירוּת.

שהנזירות חל על הנזירות. שאם היה נזיר, ובתוך נזירותו אמר שוב "הריני נזיר" — חלה עליו חובת נזירות אחרת לכשישלים את הנזירות ראשונה.

וּלְמַאן דְּאָמַר דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְ״נָזִיר לְהַזִּיר״ דָּרֵישׁ לַעֲשׂוֹת יְדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, שֶׁהַנְּזִירוּת חָל עַל הַנְּזִירוּת מְנָא לֵיהּ? הָנִיחָא אִי סְבִירָא לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר אֵין נְזִירוּת חָל עַל נְזִירוּת, אֶלָּא אִי סְבִירָא לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר נְזִירוּת חָל עַל נְזִירוּת מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי דברה תורה כלשון בני אדם ואין לומדים ידות נדרים מ"לנדור נדר", ומהצורה הבלתי רגילה של המילים "נזיר להזיר" דריש [דורש] ולמד ממנה לעשות ידות נזירות כנזירות, אם כן הלכה זו שהנזירות חל על הנזירות מנא ליה [מניין לו]? הניחא אי סבירא ליה כמאן דאמר [זה נוח אם סבור הוא כדעת מי שאומר] כי אין נזירות חל על נזירות ומשום כך אין הוא זקוק למקור להלכה זו. אלא אי סבירא ליה כמאן דאמר [אם סבור הוא כדעת מי שאומר] שנזירות חל על נזירות, מנא ליה [מניין לו] אם כן דין זה?

נֵימָא קְרָא ״לִיזּוֹר״ מַאי ״לְהַזִּיר״ – שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אף לדעתו אפשר ללמוד מכתוב זה, שכן נימא קרא [שיאמר הכתוב] לשון "נזיר ליזור", מאי [מה] טעם שינה וכתב לשון "להזיר" — שמעת מינה תרתי [שומע, לומד אתה ממנה שני דברים], הן ידות נזירות, והן שנזירות חלה על נזירות.

בְּמַעַרְבָא אָמְרִי: אִית תַּנָּא דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְיָדוֹת מִן ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, וְאִית תַּנָּא דְּמַפֵּיק לֵיהּ מִן ״כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״.

ומוסיפים: במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים] באופן אחר: אית [יש] תנא דמפיק ליה [שמוציא, לומד אותו] דין ידות הנדרים מן הכפילות "לנדר נדר", לפי שסבור שלא דיברה תורה כלשון בני אדם, ואית [ויש] תנא דמפיק ליה [שמוציא, לומד אותו] ממקור אחר, לפי שסבור שדיברה תורה בלשון בני אדם, ולומד דין ידות מן "ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). שכתוב זה בא לרבות, ולהוסיף גם נדרים שאין לשונם מפורש.

אָמַר מָר: וּמַה נְּדָרִים עוֹבֵר בְּ״בַּל יָחֵל״ וּ״בַּל תְּאַחֵר״. בִּשְׁלָמָא ״בַּל יָחֵל״ דִּנְדָרִים מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ, כְּגוֹן דְּאָמַר ״כִּכָּר זוֹ אוֹכַל״ וְלֹא אֲכָלָהּ – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל יָחֵל דְּבָרוֹ״,

אמר מר [החכם] בדרשת המקראות שלמדנו: ומה נדרים עובר ב"בל יחל" (במדבר ל, ג) ו"בל תאחר" — אף בנזירות כן. ושואלים: בשלמא [נניח] "בל יחל" של נדרים משכחת לה [מוצא אתה אותה] בפשטות, כגון שאמר "ככר זו אוכל" ולא אכלה הרי הוא עובר משום "בל יחל דברו" שעבר על נדרו.

אֶלָּא ״בַּל יָחֵל״ דִּנְזִירוּת – הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ? כֵּיוָן דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״ – הֲוָה לֵיהּ נָזִיר. אָכַל – קָם לֵיהּ בְּ״בַּל יֹאכַל״. שָׁתָה – קָם לֵיהּ בְּ״בַּל יִשְׁתֶּה״! אֲמַר רָבָא: לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנַיִם.

אלא "בל יחל" של נזירות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? הלא כיון שאמר "הריני נזיר" הרי באותו רגע הוה ליה [הריהו] נזיר. ואם אכל ענבים במשך הזמן הזה קם ליה [עומד הוא] באיסור "בל יאכל", ככתוב בנזיר: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד). אם שתה יין קם ליה [עומד הוא] באיסור של "בל ישתה" ככתוב "יין... לא ישתה" (במדבר ו, ג), ואם כן לאיזה צורך נאמר שעובר ב"בל יחל"? אמר רבא: בא מדרש זה ללמד לעבור עליו בשנים, שעובר גם משום "בל יחל" על שלא קיים נדר נזירותו, וגם משום האיסור המיוחד של אכילת ענבים או שתיית יין.

״בַּל תְּאַחֵר״ דִּנְזִירוּת הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ? כֵּיוָן דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״ – הָוֵי לֵיהּ נָזִיר. אָכַל – קָם לֵיהּ בְּ״בַּל יֹאכַל״! בְּאוֹמֵר ״לִכְשֶׁאֶרְצֶה אֱהֵא נָזִיר״. וְאִי אָמַר ״כְּשֶׁאֶרְצֶה״ – לֵיכָּא ״בַּל תְּאַחֵר״!

ועוד שואלים: "בל תאחר" של נזירות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? כיון שאמר "הריני נזיר" — הוי ליה [הריהו] נזיר מיד. ואם אכל ענבים קם ליה [עומד הוא] מיד באיסור של "בל יאכל" ואם כן איך יכול לאחר נדר זה של נזירות? ומשיבים: באומר ומפרש "לכשארצה אהא נזיר", ואם כן אין הוא נזיר מיד. ומקשים: ואי אמר [ואם הוא אומר] ומפרש "כשארצה" אם כן ליכא [אין] בכך איסור "בל תאחר", שהרי לא קבע מועד לדבר!

אָמַר רָבָא: כְּגוֹן דְּאָמַר ״לֹא אֶיפָּטֵר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁאֱהֵא נָזִיר״, דְּמִן הַהִיא שָׁעְתָּא הֲוָה לֵיהּ נָזִיר. מִידֵּי דַּהֲוָה הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי זוֹ גִּיטֵּיךְ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתִי״ – אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד. אַלְמָא אָמְרִינַן: כָּל שָׁעְתָּא וְשָׁעְתָּא דִּילְמָא מָיֵית, הָכָא נַמִי – לְאַלְתַּר הָוֵי נָזִיר, דְּאָמְרִינַן: דִּילְמָא הָשְׁתָּא מָיֵית.

אמר רבא: כגון שאמר "לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר", דמן ההיא שעתא הוה ליה [שבמקרה כזה מאותה שעה הריהו] חייב להתנהג כנזיר, למרות שלא פירש זמן. שכיון שאין יודעים מתי הוא יפטר מן העולם הרי מספק חייב להתנהג בנזירות מיד. מידי דהוה [כמו שהוא] הדין בדומה לזה, שאיש האומר לאשתו "הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי" אם היה כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שהיא נחשבת לענין זה מיד כגרושה, ואם היא בת ישראל — אסורה בתרומה. אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים] כל שעתא ושעתא דילמא מיית [שעה ושעה שמא הוא מת] ומשום כך נאסרת בתרומה מיד מספק. הכא נמי [כאן גם כן] בנזירות, לאלתר הוי [מיד הריהו] נזיר. דאמרינן [שאנו אומרים]: דילמא השתא מיית [שמא עכשיו הוא מת].