אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.

אין להם פדיון.

גמ׳ וְלִיתְנֵי ״קְדוֹשׁוֹת וְאֵין קְדוֹשׁוֹת״! אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן״ – תְּנָא נַמִי רֵישָׁא ״יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן״.

על לשון המשנה תוהים: מדוע נאמרו הדברים בסגנון "יש להם פדיון"? וליתני [ושישנה] "קדושות ואין קדושות" שעיקר החידוש הוא שהן קדושות ואינן קדושות לגמרי! ומשיבים: איידי דבעי למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף] את המקרה ש"אין להם פדיון" שאי אפשר לאומרו בלשון "אינן קדושות", תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] בלשון "יש להם פדיון".

הֵיכִי נָדַר? אָמַר אַמֵימָר: בְּאוֹמֵר ״אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת הַיּוֹם״ וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא נִקְצְצוּ. אִם כֵּן לָמָּה לִי לְמֵימַר? פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן דְּאִיכָּא זִיקָא נְפִישָׁא.

ומבררים: היכי [כיצד] נדר, מה היתה בדיוק לשונו של הנודר? אמר אמימר: באומר "הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום" ועבר היום ולא נקצצו. ושואלים: אם כן למה לי למימר [לומר] דבר זה, שחלה קדושה עליהם? פשיטא [פשוט] שנדרו חל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאיכא זיקא נפישא [שיש רוח גדולה] והוא סבור שיישברו האילנות הללו.

וְהָא קָתָנֵי לָהּ גַּבֵּי טַלִּית, וְטַלִּית לִשְׂרֵיפָה קַיְימָא?! [אִין,] כְּגוֹן דְּאִיכָּא דְּלֵיקָה. הָכָא נַמִי דְּאִיכָּא זִיקָא נְפִישָׁא, וְסָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ דְּלָא מִיתְנַצְלָן, וּמִשּׁוּם הָכִי קָא נָדַר, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: והא קתני לה [והרי שנה את הדבר הזה] גבי [אצל] טלית, וכי טלית לשריפה קיימא [עומדת]? ומשיבים: [אין] [כן], כגון דאיכא [שיש] דליקה. הכא נמי דאיכא זיקא נפישא [כאן גם כן שיש רוח גדולה] וסלקא דעתך [והיה עולה על דעתנו] דמסיק אדעתיה דלא מיתנצלן [שהוא מעלה על דעתו שאין הן ניצלות] ומשום הכי [כך] קא נדר [הוא נודר], ויש מקום לומר שלא נתכוון בכל ליבו להקדישם, שהרי לא איכפת לו מה יקרה בסוף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלמרות זאת יש בכך נדר.

״הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן״ כו'. וּלְעוֹלָם? אָמַר בַּר פַּדָּא: פְּדָאָן – חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, פְּדָאָן – חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ. נִקְצְצוּ – פּוֹדָן פַּעַם אַחַת, וְדַיּוֹ. וְעוּלָּא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ – שׁוּב אֵין פּוֹדָן.

שנינו במשנתנו שאם אמר "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו" — אין להן פדיון. ושואלים: ולעולם אין להן פדיון? אמר בר פדא: אם פדאן — חוזרות וקודשות, פדאן שוב — חוזרות וקודשות, עד שיקצצו. אם נקצצו — פודן פעם אחת ודיו. ועולא אמר: כיון שנקצצו — שוב אין פודן, כלומר, אינו צריך לפדותן, שאינן קדושות עוד.