דְּאִי הֲוָה יָדַע דְּמִית – מִן לְאַלְתַּר הֲוָה גָּמַר וְיָהֵיב גִּיטָּא.

דאי הוה ידע דמית [שאם היה יודע שהוא מת] בתוך השנה מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא [מיד היה גומר בדעתו ונותן לה גט]. שהרי מתחילה לא נתן לה גט זה אלא כדי שלא תזדקק לייבום, ואנו הולכים אחר כוונתו. מה שאין כן במקרה שלפנינו שהתפיס זכויותיו, שלא היתה כוונתו מתחילה לוותר עליהן.

מַאי שְׁנָא מֵהַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן עַד תְּלָתִין יוֹמִין – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲתָא, וּפְסָקֵיהּ מַעַבְּרָא, אֲמַר לְהוּ: חֲזוּ דַּאֲתַאי, חֲזוּ דַּאֲתַאי! וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מָתְיָיא. אַמַּאי? וְהָא מֵינַס אֲנִיס!

ושואלים עוד על דברי רבא: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מההוא [מאותו אדם] שאמר להו [להם] לשליחים שמסר בידם גט: אי [אם] לא אתינא [אבוא] מכאן (מהיום) ועד תלתין יומין [שלושים יום] ליהוי גיטא [שיהיה גט] גמור אותו גט שהפקדתי בידכם. אתא [הגיע] למקום ביום השלושים ופסקיה מעברא [ואולם הפסיקה אותו המעבורת], שלא מצא מעבורת לעבור בה את הנהר. אמר להו [להם] לאנשים בצד השני: חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]! ואמר שמואל: לא שמיה מתייא [אין שמה ביאה] ולא נחשב לו שהגיע. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? והא מינס אניס [והרי אנוס הוא]!

דִּלְמָא אוּנְסָא דְּמִיגְלַיָא שָׁאנֵי, וּמַעַבְּרָא מִיגְלֵי אוּנְסֵיהּ.

ודוחים: דלמא אונסא דמיגליא שאני [שמא אונס שהוא גלוי וידוע מראש שונה], ומעברא מיגלי אונסיה [ומעבורת גלוי האונס שבה], שיכול היה לשער מראש שיקרה לו דבר כזה, והיה עליו להתנות על כך, וכיון שלא התנה — אינו נחשב אונס.

וּלְרַב הוּנָא, מִכְּדִי אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא! שָׁאנֵי הָכָא, דְּמִיתְפְּסָן זְכוּתָן.

ושואלים מצד אחר לעיקר הסברה: ולרב הונא שאמר שבטלו זכויותיו, מכדי [הרי] עצם תנאי זה שהתנה שאם לא יבוא עד זמן מסויים יאבדו כל זכויותיו, הלא אסמכתא [הסתמכות] היא בהנחה שהדבר לא יקויים. שבודאי לא גמר בדעתו לוותר על זכויותיו אלא סמך על כך שבודאי יחזור, וכלל הוא בידינו שאסמכתא [הסתמכות] לא קניא [קונה] ואפילו אם עשה אדם פעולת קנין לחזק את הדבר, לא גמר בדעתו להקנות! ודוחים: שאני הכא דמיתפסן זכותן [שונה כאן שתפוסות זכויותיו] בבית דין, וכיון שעשה כך ודאי גמר בדעתו.

וְהֵיכָא דְּמִיתְפְּסִין לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא? וְהָתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, וְאָמַר: אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִכָּאן עַד שְׁלֹֹשִׁים יוֹם – תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ.

ושואלים: והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא [והאם במקום שהן תפוסות ביד אחר אין זו נחשבת להסתמכות]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שפרע מקצת חובו, ולשם בטחון השליש את שטרו, כלומר, נתן שטרו לאדם שלישי, ואמר: אם אין אני נותן לו את שארית החוב מכאן (מהיום) ועד שלשים יום — תן לו שטרו ויגבה את הכל.

הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא!

הגיע זמן ולא נתן, ר' יוסי אומר: יתן השליש את השטר למלווה. ור' יהודה אומר: לא יתן. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כר' יוסי שאמר שאסמכתא קניא [הסתמכות קונה], אלא הבטחה כגון זו אסמכתא היא ואינה קונה. הרי שאף במקרה שהיה השטר תפוס ביד אחר — מכל מקום אסמכתא אינה קונה!

שָׁאנֵי הָכָא דַּאֲמַר לִבָּטְלָן זַכְוָתֵיהּ.

ודוחים: שאני הכא דאמר לבטלן זכותיה [שונה כאן שהוא אומר במפורש שייבטלו זכויותיו] ואם כן גמר בליבו את הדבר.

וְהִלְכְתָא: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא, וְהוּא דְּלָא אֲנִיס, וְהוּא דְּקָנוּ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] בדברים אלה כך היא: בכלל אסמכתא קניא [קונה] שגם אם לא גמר את הקנין, אלא תלה את הדבר בתנאי כלשהו שאולי לא יתקיים — בכל זאת הוא מועיל. והוא דלא אניס [וזהו דווקא כשלא היה אנוס בדבר] אלא לא קיים התנאי מרצונו, והוא דקנו מיניה [וזהו דווקא שעשו עימו קנין] על אסמכתא זו בבית דין חשוב, אבל אין זה מועיל בהסכם בין אדם לחבירו שנעשה שלא בבית דין חשוב.

מתני׳ נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תְּרוּמָה, שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל נוֹדְרִין

נודרין להרגין, לאנשים שהם חשודים להרוג על עסקי ממון, או לחרמין, לשודדים, או למוכסין הרוצים לגבות ממנו מכס. ומותר לו, כדי להציל מידם את תבואתו, לידור נדר שהתבואה שבידו היא של תרומה, אף על פי שאינו תרומה, או שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך. שמכיון שעושה זאת כדי להציל עצמו או נכסיו, מותר לו לנדור נדר כגון זה, אף שאין הדבר נכון, ואין זה נחשב לנדר כלל. בית שמאי אומרים: בכל, בכל דרך של נדר או איסור נודרין להם נדר כזה שאינו מתכוון לו באמת,