אֶלָּא סֵיפָא דַּאֲמַר ״לָזֶה וְלָזֶה״ – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, אַמַּאי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? וְהָאָמְרַתְּ: דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר!

אלא לשיטתך, סיפא [סופה] המשכה של אותה משנה, במקרה שאמר "לזה ולזה התכוונתי לאסור "והותרו כולם, ששיטת ר' עקיבא היא, לדבריך אמאי פליגי רבנן עליה [מדוע חלוקים חכמים עליו]? והאמרת [והרי אמרת] אתה רבא שדברי הכל מותר כשמפרש "לזה ולזה"!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וּלְרַבָּה, לְרַבִּי עֲקִיבָא מִי נִיחָא סֵיפָא? בְּמַאי מוֹקִים לָהּ – דַּאֲמַר ״לְכוּלְּכֶם״, הֵי דֵּין הוּא רִאשׁוֹן וְהֵי דֵּין הוּא אַחֲרוֹן?

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: ולשיטת רבה שאתה תומך בה, לשיטת ר' עקיבא מי ניחא סיפא [האם נוח לפרש את הסוף]? שכן במאי מוקים לה [במה הוא מעמיד, מפרש אותה] — שחזר ואמר "לכולכם", אולם במקרה זה הי דין [איזה מהם] הוא ראשון והי דין [ואיזה] הוא אחרון אם אמר "כולכם"?

אֶלָּא, רֵישָׁא – דַּאֲמַר ״לְכוּלְּכֶם״, וְסֵיפָא – כְּגוֹן שֶׁתְּלָאָן זֶה בָּזֶה, וַאֲמַר: פְּלוֹנִי כִּפְלוֹנִי, וּפְלוֹנִי כִּפְלוֹנִי.

אלא צריך לפרש כך: רישא [בהתחלה] מדובר שאמר "לכולכם" וכשיטת רבא שבנושא זה היתה המחלוקת, וזו שיטת בית הלל היא, האומרים שהותר הנדר כולו, וסיפא [ובסוף], בשני המקרים האחרונים, מדובר לא שפרט ואמר "לזה ולזה אסור" סתם, אלא כגון שתלאן (תלה אותם) זה בזה, ואמר: "פלוני יהיה אסור כפלוני, ופלוני כפלוני" שאין עליהם איסור כולל אחד, אלא איסורם תלוי זה בזה, ולכן אם הותר הראשון, כל אלו שנתלו בו גם הם מותרים כמותו.

דַּיְקָא נַמִי, דְּתַנְיָא: הוּתַּר הָאֶמְצָעִי – הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מוּתָּרִין, וּלְמַעְלָה אֲסוּרִין.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] כהסבר זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על אותה משנה: אם הותר האמצעי מתוך שרשרת כזו של נדורים — הימנו ולמטה, כלומר, אלה שבאים אחריו מותרין, ממנו ולמעלה, אלה שלפניו — אסורין. משמע שאכן מדובר כאן במקרה שתלה איסורם זה בזה, ולכן מאותו אדם שבו הותר האיסור — כל הבאים אחריו מותרים.

אֵיתִיבֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: ״קוֹנָם בָּצָל שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב״. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַכּוּפְרִי יָפֶה לַלֵּב! הוּתַּר בְּכוּפְרִי. וְלֹא בְּכוּפְרִי בִּלְבַד הוּתַּר – אֶלָּא בְּכָל הַבְּצָלִים. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכָל הַבְּצָלִים.

איתיביה [הקשה לו] רב אדא בר אהבה לרבא: שנינו כי האומר "קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב" ואמרו לו: והלא הבצל הכופרי יפה ללב! הרי זה הותר בכופרי. ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים הותר. ואכן, מעשה היה באדם שנדר כך, והתירו ר' מאיר בכל הבצלים.

מַאי לָאו דַּאֲמַר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכּוּפְרִי יָפֶה לַלֵּב הָיִיתִי אוֹמֵר ״כָּל הַבְּצָלִים אֲסוּרִין וְכוּפְרִי מוּתָּר״?

ומעתה, מאי לאו [האם לא] מדובר כאן שאמר אותו אדם: אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר "כל הבצלים אסורין וכופרי מותר"? ולפי זה קשה גם לרבה שאומר שבכגון זה הכל אוסרים, וגם לרבא שהסביר שבית שמאי האוסרים סבורים כר' מאיר, והרי ר' מאיר עצמו הוא המתיר כאן!

לָא, בְּאוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהַכּוּפְרִי יָפֶה לַלֵּב הָיִיתִי אוֹמֵר ״בָּצָל פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְכוּפְרִי מוּתָּר״. וְרַבִּי מֵאִיר אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.

ודוחים: לא, יש לפרש זאת באומר: אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר "בצל פלוני ופלוני אסורין וכופרי מותר". ור' מאיר בפסקו זה הוא גם אליבא [על פי שיטת] ר' עקיבא וגם אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים], לפי האופן שרבא מפרש, שכשאמר "פלוני ופלוני" וכו' — לדעת הכל הותרו כולם.

אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: יֵשׁ נֶדֶר שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר וּמִקְצָתוֹ אָסוּר. כֵּיצַד? נָדַר מִן הַכַּלְכָּלָה

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא: שנינו, ר' נתן אומר: יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור. כיצד? נדר מן הכלכלה (סל), שאסר עצמו בנדר מכל מה שנמצא בתוך סל