לָא עָבְרִינַן יַרְדְּנָא.

לא עברינן ירדנא [עברנו את הירדן] ואם כן עדיין בחוץ לארץ היינו, ושם הוא המקום לקללת "לב רגז".

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל הַכּוֹעֵס – אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו״. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָמַר: מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִיפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ״ וּכְתִיב ״וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲו‍ֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזְּכֻיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע״.

אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס, באותה שעה אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגבה אפו בל ידרש אין אלהים כל מזמותיו" (תהלים י, ד). ר' ירמיה מדיפתי אמר: כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט), וכתיב [ונאמר]: "וכסיל יפרש אולת" (משלי יג, טז), כיון שהכועס נעשה כסיל, הריהו פורס ומגדיל את האיוולת. רב נחמן בר יצחק אמר: הכועס בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: "ובעל חמה רב פשע" (משלי כט, כב).

אָמַר רַב אַדָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא (לֹא) חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל לֹא נִיתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי טַעֲמָא – ״כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס״.

אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל בזמנם לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, ומדוע ספר יהושע — שערכה של ארץ ישראל הוא, יש בו חלוקת ארץ ישראל לנחלת השבטים ולכן היה בו צורך לדורות. אבל שאר ספרי הנביאים הם בעצם תולדה של מה שהכעיסו את הקדוש ברוך הוא ושלח נביאים להוכיח אותם. מאי טעמא [מה טעם, רמז] הדבר — שנאמר: "כי ברב חכמה רב כעס" (קהלת א, יח), כלומר, רוב החכמה שיש לנו בקבלת כל ספרי המקרא היא תוצאה של רוב כעס שהכעסנו את הקדוש ברוך הוא.

אָמַר רַבִּי אַסִי: אֵין נִזְקָקִין לֶ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ חוּץ מִ״קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי״ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכָּתוֹ.

אמר ר' אסי: אין נזקקין להתיר למי שנדר נדר ונשבע ב"אלהי ישראל", לפי שהוא נדר חמור, שהוציא מפיו שבועה בשם ה', חוץ ממקרה שנשבע ב"אלוקי ישראל" ואמר "קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי (ארנקי) או שהכתה את בני" ונודע שלא גנבה ושלא הכתו, שבכגון זה נזקקים לו כיון שהיה זה נדר טעות, אבל במקרה אחר אין נזקקים למי שנשבע כך.

הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַסִי, אֲמַר לָהּ: בְּמַאי נָדְרַתְ? בֶּ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לָהּ: אִי נָדְרַתְ בְּ״מוֹהִי״ שֶׁהִיא כִּינּוּי בְּעָלְמָא – מִזְדַּקִיקְנָא לָךְ, הָשְׁתָּא דְּלָא נָדְרַתְ בְּ״מוֹהִי״ אֶלָּא בֶּ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ – לָא מִזְדַּקִיקְנָא לָךְ.

מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב אסי שיתיר לה את נדרה, אמר לה: במאי [במה] באיזו לשון נדרת? אמרה לו: ב"אלהי ישראל". אמר לה: אי נדרת [אם היית נודרת] ואומרת ב"מוהי" שהיא כינוי בעלמא [סתם] — מזדקיקנא [הייתי מזדקק] לך להתיר את הנדר, השתא [עכשיו] שלא נדרת ב"מוהי" אלא ב"אלהי ישראל" — לא מזדקיקנא [איני מזדקק] לך להתיר לך את הנדר.

רַב כָּהֲנָא אִיקְלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי! אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרִי כּוּלָא, לָא טָעֵימְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרִי כּוּלָא לָא טְעִימַת לֵיהּ. הָנִיחָא לְרַב כָּהֲנָא דַּאֲמַר ״לָא מָרִי כּוּלָא״, אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף אַמַּאי אֲמַר ״לָא מָרִי כּוּלָא״? הָכִי הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״לָא מָרִי כּוּלָא״ הוּא דְּקָאָמְרַתְּ – הִלְכָּךְ לָא טְעִימַת לֵיהּ.

מסופר: רב כהנא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב יוסף, אמר ליה [לו] רב יוסף: לטעום מר מידי [שיטעם אדוני דבר]. אמר ליה [לו]: לא, בשם מרי כולא [אדון הכל] לא טעימנא ליה [אין אני טועם אותו]. אמר ליה [לו] רב יוסף: לא מרי כולא [אדון הכל] לא טעימת ליה [אין אתה טועם אותו]. ומעירים: הניחא [זה נוח] ניתן להבין את דברי רב כהנא שאמר בלשון שבועה — "לא מרי כולא [אדון הכל] "שאיננו טועם, אלא לרב יוסף אמאי [מדוע] אמר "לא מרי כולא [אדון הכל] "? וכי על מה היה לו להישבע! ומשיבים: הכי הוא דקאמר ליה [כך הוא שאמר לו]: כיון ש"לא מרי כולא" הוא דקאמרת [שאמרת], הלכך [על כן] לא טעימת ליה [תטעם אותו], משום שאין נזקקים להתיר נדר שנאמר בלשון חמורה זו.

אֲמַר רָבָא אֲמַר רַב נַחְמָן: הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֶ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״.

אמר רבא אמר רב נחמן: סיכום הלכתא [ההלכה] בענין זה: פותחין לו לאדם אף בחרטה, שמקדים החכם ושואל אם הוא מתחרט על מה שנדר בשעתו, ונזקקין גם למי שנדר בלשון "אלהי ישראל".

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן בְּרַב סְחוֹרָה דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ – הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.

מסופר: היה משתבח ליה [לו] רבא לרב נחמן ברב סחורה תלמידו שאדם גדול הוא. אמר לו רב נחמן: כשיבא רב סחורה לידך (אליך), הביאהו לידי (אלי). הוה ליה נדרא למישרא [היה לו לרב סחורה נדר להתיר] וכיון שידע רבא שרב נחמן רוצה לראות את רב סחורה, שלח אותו אליו. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן.

אֲמַר לֵיהּ: נָדְרַתְ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין, אִיקְפַּד רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל לְקִילְעָךְ.

אמר ליה [לו] רב נחמן כשרצה להתיר לו: נדרת אדעתא דהכי [על דעת כך וכך]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. ולא התיר לו נדרו. שאל אותו שוב: אדעתא דהכי [על דעת כך]? והציע אפשרות אחרת — אמר לו: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים], שבכל פעם שהציע לו רב נחמן פתח, אמר רב סחורה שכבר בשעת הנדר חשב על כך, ונדר על מנת כן. איקפד [הקפיד] רב נחמן עליו, שנראה לו שרב סחורה מעמיד קשיים מיותרים בפניו שלא יוכל להתיר לו. אמר ליה [לו]: זיל לקילעך [לך לאוהלך], אין אני רוצה לדבר איתך, משום שכעס עליו.

נָפַק רַב סְחוֹרָה וּפָתַח פִּיתְחָא לְנַפְשֵׁיהּ: רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזֶה הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם – כָּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וְהָשְׁתָּא דְּאִיקְפַּד רַב נַחְמָן, אַדַּעְתָּא דְּהָכִי – לָא נָדְרִי. וּשְׁרָא לְנַפְשֵׁיהּ.

נפק [יצא] רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה [פתח לעצמו] שתהא דרך להתיר את נדרו. כיצד? רבי אומר: איזה היא דרך ישרה שיבור (שיבחר) לו האדם — כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והשתא דאיקפד [ועכשיו שהקפיד] רב נחמן עלי — אדעתא דהכי [על דעת כן] לא נדרי [נדרתי], שנמצא שאין זו תפארת מן האדם. ושרא לנפשיה [והתיר לעצמו] את הנדר, שמעתה אפשר להתירו, משום שלא נדר על מנת שיכעס עליו אדם גדול זה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרָא, אֲתָא לְקַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן. אָמְרִי לֵיהּ: נָדְרַתְ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין,

בדומה לזה מסופר: ר' שמעון ברבי (בנו של רבי) הוה ליה נדרא למישרא [היה לו נדר להתיר], אתא לקמייהו דרבנן [בא לפני חכמים] להתיר, אמרי ליה [אמרו לו]: נדרת אדעתא דהכי [על דעת כך וכך]? אמר: אין [כן]. הציעו אפשרות אחרת: אדעתא דהכי [על דעת כך]? אמר להם: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים]