מִי דָּמֵי? גַּבֵּי צוֹנֵן – צַדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂין הַרְבֵּה,

מי דמי [האם דומים] הדברים? גבי "טיפת צונן" אנו יודעים כי צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, ולכן מה שחבירו אמר לו "בוא אצלי ושתה טיפת צונן" התכוון להרבה יותר מזה, ומתחילה לא היתה הכוונה באמירת "טיפת צונן" כמשמעה, ולכן גם כוונת הנודר היתה לומר: אותה "טיפת צונן" שאתה מציע לי, כלומר, אותה אכילה מרובה שאתה מציע לי — בה אני נודר, אבל לטעום משהו אני מסכים.

הָכָא – סְפֵיקָא הוּא, דִּלְמָא פָּחוֹת מִסֶּלַע – וְיוֹתֵר עַל שֶׁקֶל קָאָמַר, וְזֵירוּזִין הָוֵי, אוֹ דִּלְמָא דַּוְקָא קָאָמַר, וְנִידְרָא הָוֵי? תִּבָּעֵי.

אבל הכא [כאן], ספיקא [ספק] הוא, דלמא [שמא] זה שאמר שאינו נותן פחות מסלע — ויותר על שקל קאמר [הוא אומר], שכוונתו בעצם לשלושה דינרים, וזירוזין הוי [הוא], או דלמא [שמא] דוקא בדיוק קאמר ונידרא הוי [הוא אומר ונדר הוא], שבענין זה אינו מוותר. בעיה זו לא נפתרה, והסיכום הוא: תבעי [תישאל] השאלה ותעמוד במקומה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם. כִּי אָמְרִיתָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר: תַּנָּא תָּנֵי ״אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לְחָכָם?!

אמר רב יהודה אמר רב אסי: ארבעה נדרים הללו השנויים במשנתנו בכל זאת צריכין שאלה לחכם שיתיר אותם. כי אמריתא קמיה [כאשר אמרתי אותה, את ההלכה הזו, לפני] שמואל, אמר: תנא תני [התנא שנה] ארבעה נדרים התירו חכמים", ואת אמרת [ואתה אומר] כי צריכין שאלה לחכם?! זו היתה גירסה אחת של הענין.

רַב יוֹסֵף מַתְנֵי לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא בְּהַאי לִישָּׁנָא: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: אֵין חָכָם רַשַּׁאי לְהַתִּיר אֶלָּא כְּעֵין אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ. קָסָבַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה.

ואילו רב יוסף מתני לה להא שמעתא בהאי לישנא [היה שונה את השמועה הזו בזו הלשון]: אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו. כלומר, כשהנודר לא התכוון לשם נדר כלל, ורק הוציא מפיו לשון נדר, או שנדר בטעות. ומעירים: מכאן למדים כי הוא קסבר [סבור] שאין פותחין בחרטה, כלומר, שבהתרת נדרים אין החכם משתמש בנימוק של חרטה בלבד כדי להתיר ("לפתוח") את הנדר, אלא מחדש פתח אחר, ובו מתברר שאם היה מעלה הנודר דבר זה בדעתו לא היה נודר מתחילה.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: לִבָּךְ עֲלָךְ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וְשָׁרְיֵיהּ.

לעומת זאת מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רב הונא כדי שיתיר לו את נדרו, אמר ליה [לו] רב הונא: לבך עלך [עליך], כלומר, האם אתה עומד עדיין באותה דעה, באותו רצון שהיו לך אז, כשנדרת? אמר ליה [לו]: לא, ושרייה [והתירו] רב הונא.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּפַיְּיסוּךָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִי נָדְרַתְ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וְהִתִּירוֹ.

כיוצא בזה ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבה בר רב הונא שיתיר לו את נדרו, אמר ליה [לו]: אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת [האם היית נודר]? אמר ליה [לו]: לא, והתירו.

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם: לֵב זֶה עָלֶיךָ? אִם אָמַר ״לָאו״ – מַתִּירִין אוֹתוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם: אִילּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּפַיְּיסוּךָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִי נָדַרְתָּ? אִם אָמַר ״לָאו״ – מַתִּירִין אוֹתוֹ.

כיוצא בזה תניא [שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אומרים לו החכמים המתירים את הנדר לאדם שנדר: לב זה (דעה זו, רצון זה) שהיה לך בשעה שנדרת, האם הוא עדיין עליך (אצלך)? אם אמר "לאו" [לא] — מתירין אותו. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו: אומרים לו לאדם שנדר: אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת [האם היית נודר]? אם אמר "לאו" [לא] — מתירין אותו.

(סִימָן: אַסִי וְאֶלְעָזָר יוֹחָנָן וְיַנַּאי).

(סימן: אסי ואלעזר, יוחנן וינאי).

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִי, אֲמַר לֵיהּ: כְּדוּ תָּהֵית? אֲמַר לֵיהּ: לָא?! וְשָׁרְיֵיהּ. הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵית נְדוֹר? אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ לָא מַרְגְּזִין לִי – לָא בָּעֵינַן כְּלוּם. אֲמַר לֵיהּ: תְּהֵא כְּבָעֵית. הַהִיא אִיתְּתָא דְאַדַּרְתָהּ לִבְרַתָּהּ, אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לָהּ: אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דַּאֲמָרַן מְגֵירְתָיךְ עֲלָהּ דִּבְרַתָּךְ.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' אסי להתיר נדרו, אמר ליה [לו]: כדו תהית [האם אתה מתחרט]? אמר ליה [לו]: "לא"?! כלומר, ודאי אני מתחרט, ושרייה [והתירו]. וכן ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' אלעזר, אמר ליה [לו]: בעית נדור [האם באמת רצונך היה לנדור]? אמר ליה [לו]: אילו לא היו מרגזין (מרגיזים) לי — לא בעינן [הייתי רוצה] כלום. אמר ליה [לו]: תהא כבעית [יהא זה כפי שאתה רוצה] שלא לנדור, והנדר הותר. ועוד: ההיא איתתא דאדרתה לברתה [אשה אחת שהדירה את בתה] שלא תיהנה ממנה, אתאי [באה] האם לקמיה [לפני] ר' יוחנן להתיר נדרה. אמר לה: אילו הוה ידעת דאמרן מגירתיך עלה דברתך [היית יודעת שאומרות שכנותייך על בתך]: