בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר – מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד.

בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: בעלי אינו מספר (משוחח) עמי בשעת תשמיש לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר עמי, הריהו באותה שעה מגלה טפח מן הגוף שלה ומכסה טפח, ודומה עליו כשהוא בא עליה כמי שכפאו שד, כמי שמפחד מן השד שהוא מתכסה כולו מפני הפחד.

וְאָמַרְתִּי לוֹ: מַה טַּעַם? וְאָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֶת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת!

ואמרתי לו לבעלי: מה טעם הוא נוהג כך? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ולכן בחר בשעה זו שאין בני אדם מצויים ברחוב, ובאופן זה, כדי שלא יחשוב באשה אחרת. שאם לא כן ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. כלומר, שיש כאן כעין ממזרות מצד הנפש אם חושב בשעת תשמיש על אשה אחרת. ומכל מקום אנו למדים שאדם גדול זה היה מספר עם אשתו בשעת תשמיש!

לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּמִילֵּי דְּתַשְׁמִישׁ, הָא – בְּמִילֵּי אַחֲרַנְיָיתָא.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] — כשהוא משוחח עימה במילי [בדברים] של תשמיש ואין בכך פגם, הא [זה] שיש בכך פגם — שמדבר איתה במילי אחרנייתא [בדברים אחרים] שאינם שייכים לכך.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי יוֹחָנָן בֶּן דְּהַבַאי, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דְּהַבַאי, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ – עוֹשֶׂה. מָשָׁל לְבָשָׂר הַבָּא מִבֵּית הַטַּבָּח, רָצָה לְאָכְלוֹ בְּמֶלַח – אוֹכְלוֹ, צָלִי – אוֹכְלוֹ, מְבוּשָּׁל – אוֹכְלוֹ, שָׁלוּק – אוֹכְלוֹ, וְכֵן דָּג הַבָּא מִבֵּית הַצַּיָּיד.

אמר ר' יוחנן: זו שאמרנו היא דברי יוחנן בן דהבאי בלבד, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו — עושה בכל דרך שנוחה לו, ואינו צריך לחשוש לכל אלה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח — אוכלו, רוצה לאכלו צלי — אוכלו, רוצה לאכלו מבושל — אוכלו, או שלוק — אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד.

אֲמַר אַמֵימָר: מַאן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – רַבָּנַן. דְּאִי תֵּימָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַמָּשׁ – אַמַּאי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הֲלָכָה כְּיוֹחָנָן בֶּן דְּהַבַאי? הָא אִינְהוּ בְּקִיאֵי בְּצוּרַת הַוָּלָד טְפֵי! וְאַמַּאי קָרוּ לְהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – דִּמְצַיְּינִי כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

אמר אמימר כהסבר לדבר: מאן [מי הם] מלאכי השרת שהזכיר יוחנן בן דהבאי שמפיהם אמר את דבריו — כוונתו היא רבנן [חכמים], שהוא קורא להם בלשון כבוד "מלאכי השרת", וראיה לדבר דאי תימא [שאם תאמר] מלאכי השרת ממש, אמאי [מדוע] אמר ר' יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי [הרי הם, המלאכים, בקיאים] בצורת הולד טפי [יותר] מאשר בני אדם, ואם היה הדבר באמת מפי המלאכים — היה צריך להיזהר מכל אלה. ומוסיף: ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להם] לחכמים מלאכי השרת — דמצייני [שהם מצויינים], ניכרים בלבושיהם כמלאכי השרת.

הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, עָרַכְתִּי לוֹ שׁוּלְחָן וַהֲפָכוֹ! אָמַר לָהּ: בִּתִּי, תּוֹרָה הִתִּירָתֵךְ, וַאֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לֵיךְ? הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, עָרַכְתִּי לוֹ שׁוּלְחָן וַהֲפָכוֹ! אֲמַר: מַאי שְׁנָא מִן בִּינִּיתָא?

ומסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רבי להתלונן על בעלה, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן, בלשון נקיה — ששכבה לפניו בשעת הביאה, והפכו, שבא עלי שלא בדרך הרגילה! אמר לה: בתי, תורה התירתך גם בביאה שלא בדרך הרגילה, ואני מה אעשה ליך (לך) אם הוא נוהג כן? וכן, ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב להתלונן על בעלה, אמרה לו: רבי, ערכתי לו לבעלי שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא [מה שונה הדבר מדג] שאדם יכול לאכלו בכל דרך שהוא רוצה?

״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ מִכָּאן אָמַר רַבִּי: אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. אֲמַר רָבִינָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו.

אגב הדברים שנאמרו על ר' אליעזר מביאים: נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו, לט), מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, כלומר, אל ישמש אדם עם אשה אחת כאשר הוא חושב באותה שעה על אשה אחרת. אמר רבינא: לא נצרכא [נצרכה] לומר כן באשה זרה ממש, אלא שאפילו הן שתי נשיו והוא משמש עם אחת וחושב על האחרת — יש בכך פגם.

״וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי״ אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵלּוּ בְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת, בְּנֵי אסנ״ת משגע״ח.

נאמר: "וברותי מכם המרדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח), אמר ר' לוי: אלו בני תשע מדות שהם נחשבים משעת יצירתם פגומים ומהם יוצאים מורדים ופושעים, וסימנם: בני אסנ"ת משגע"ח.

בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִידּוּי, בְּנֵי תְּמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עִרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה.

ופירוטם: בני אימה — שהאשה מפחדת מבעלה ונבעלת לו מחמת האימה, בני אנוסה — שבעלה בא עליה באונס, בני שנואה — שהיא שנואה עליו, בני נידוי — שאחד מהם היה בנידוי, בני תמורה — שחשב על אשה אחת ושימש עם אחרת, בני מריבה — בנים שיצירתם היתה בתוך מריבה בין איש לאשתו, בני שכרות — שיצירתם היתה בזמן שההורים היו שיכורים, בני גרושת הלב — שנולדו לאשה כשבעלה כבר החליט בליבו לגרש אותה, בני ערבוביא — שבא על אשה ואינו יודע על מי בא, בני חצופה — שתובעת את בעלה לתשמיש.

אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ – הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִילּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מׂשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים״ וּכְתִיב ״וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם״ וְלָא כְּתִיב נְבוֹנִים,

על הדבר האחרון שואלים: איני [האם כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו — הויין [יהיו] לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם. וראיה לדבר, שנאמר כשחיפש משה אחר אנשים שישמשו שופטים, אמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים א, יג), וכתיב [ונאמר] בסופו של דבר: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים" (דברים א, טו), ולא כתיב [כתוב] שם נבונים, שאף משה לא מצא אנשים נבונים בדורו.

וּכְתִיב ״יִשָּׂשְכָר חֲמֹר גָּרֶם״ וּכְתִיב ״מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים״!

ולעומת זאת כתיב [נאמר] "יששכר חמר גרם" (בראשית מט, יד), שקיבלו חכמים שהוא רמז לכך שבא יעקב מן השדה רכוב על חמור, ושמעה לאה ויצאה לקראתו ואמרה לו "אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני" (דברים ל, טז), ומזיווג זה נולד יששכר, וכתיב [ונאמר]: "מבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב, לג), שמבני יששכר, שאביהם נולד על ידי זה שלאה תבעה את יעקב, היו בנים נבונים. ומכאן שיפה הדבר לבנים שהאשה תובעת את בעלה!

הַהִיא דִּמְרַצְּיָא אַרְצוּיֵי. הדרן עלך ואלו מותרין

ומשיבים: הכוונה היא אינה לאשה התובעת בפה ובמילים מפורשות, אלא בההיא דמרציא ארצויי [באשה שמתרצה לפניו] ברמז, ומתוך דבריה מבין שהיא רוצה בו, ואז נולדים להם בנים מעולים.

מתני׳ אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים: נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבָאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אוֹנָסִין. נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד? הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ וְאָמַר ״קוֹנָם שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל״,