גמ׳ ״כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים״. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נָזִיר דְּלָא קָתָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְדָרִים דְּקָתָנֵי לְכוּלְּהוּ?

שנינו במשנה "כל כינויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות ". ושואלים: מאי שנא גבי [מה שונה אצל] המשנה הראשונה במסכת נזיר שלא קתני להו לכולהו [שנה את כולם], גם נדר ושבועה וכו', ושנה רק את השייך לענין המסכת — "כל כינויי נזירות כנזירות", ומאי שנא גבי [ומה שונה אצל] נדרים, במשנתנו, דקתני לכולהו [ששנה את כולם] גם חרם, שבועה ונזירות?

מִשּׁוּם דְּנֶדֶר וּשְׁבוּעָה כְּתִיבִי גַּבֵּי הֲדָדֵי תָּנֵי תַּרְתֵּין, וְכֵיוָן דְּתָנֵי תַּרְתֵּין – תָּנֵי לְכוּלְּהוּ.

ומשיבים: דווקא במשנתנו העוסקת בענייני נדר כל אלה, משום שנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי [כתובים בתורה זה ליד זה] ("כי ידור נדר לה' או השבע שבועה". במדבר ל, ג) ולכן תני תרתין [שנה התנא במשנתנו שתים], גם כינויי נדרים וגם כינויי שבועות, וכיון דתני תרתין [ששנה שתים], תני לכולהו [שנה את כולם].

וְלִיתְנֵי כִּינּוּיֵי שְׁבוּעוֹת בָּתַר נְדָרִים! אַיְּידֵי דְּתָנָא נְדָרִים דְּמִיתְסַר חַפְצָא עֲלֵיהּ, תָּנָא נַמִי חֲרָמִים דְּמִיתְסַר חַפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוּקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חַפְצָא.

ושואלים: אם מפני טעם זה שנה כאן גם את הדינים האחרים — וליתני [ושישנה] כינויי שבועות בתר [מיד אחר] כינויי נדרים! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] נדרים שעניינו של נדר הוא דמיתסר חפצא עליה [שנאסר החפץ עליו, על הנודר], תנא נמי [שנה גם כן] חרמים, שעיקר דינם כנדרים דמיתסר חפצא עליה [שאף בהם נאסר החפץ עליו, על המחרים]. לאפוקי [להוציא, להבדיל] מדין שבועה, דקאסר נפשיה מן חפצא [שהוא אוסר את עצמו מן החפץ], שבשבועה אין הנשבע מטיל איסור על דבר מסויים, אלא אוסר את עצמו בעשייה מסויימת. וכיון שמצד הענין חרמים קרובים יותר לנדרים שנה אותם התנא סמוך לנדרים ואת שבועות אחריהם.

פָּתַח בְּכִינּוּיִין: ״כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים״, וּמְפָרֵשׁ יָדוֹת: ״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מוּדָּר אֲנִי מִמְּךָ״! וְתוּ: יָדוֹת אִינְשִׁי?!

שואלים ביחס לסגנון הדברים במשנה: פתח במשנה בכינויין "כל כנויי נדרים", ומה שמפרש מיד אחר כך אינו כינויי נדרים אלא ידות של נדרים, כלומר ביטויים לא מושלמים של לשונות נדר, כגון: האומר לחבירו "מודר אני ממך", שאין אלה כינויי נדרים אלא ידות נדרים! ותו [ועוד] יש להוסיף ולתמוה: וכי ידות אינשי [שכח] התנא להזכיר?! שלא אמר כלל: "ידות נדרים כנדרים".

אַיְירִי בְּהוֹן, וְחַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וִידוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים.

ומשיבים: איירי בהון [עוסק הוא בהם] בידות, וחסורי מיחסרא [וחסרה המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים, ולכן ממשיך ומפרש מה הן ידות הנדרים.

וְלִיפְרוֹשׁ כִּינּוּיִין בְּרֵישָׁא!

ושואלים: וליפרוש [ושיפרש] את הכינויין ברישא [בתחילה], כיון שהתחיל בכינויי נדרים!

הַהוּא דְּסָלֵיק מִינֵּיהּ הַהוּא מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא. כְּדִתְנַן: בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין? אֵין מַדְלִיקִין כו׳.

ומסבירים: הדבר ההוא דסליק מיניה [שמסיים בו], את הדבר ההוא מפרש ברישא [בראשונה]. וכן הוא סגנון המשנה בכלל, כדתנן [כפי ששנינו במשנה אחרת]: במה, באלו פתילות ושמנים, מדליקין נרות של שבת ובמה אין מדליקין? וממשיכה המשנה ומפרטת: אין מדליקין כו'. הרי שאין התנא מתחיל בפירוט הכלל הראשון "במה מדליקין", אלא בפירוט הכלל האחרון "במה אין מדליקין".

בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמֶּה אֵין טוֹמְנִין? אֵין טוֹמְנִין כו׳. בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמֶּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה.

וכן שנינו במשנה נוספת כיוצא בזה: במה טומנין את התבשיל על מנת שישאר חם בשבת ובמה אין טומנין? ומפרטת המשנה אחר כך תחילה במה אין טומנין כו'. וכן: במה, באלו תכשיטים אשה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה, מפני שעלולה להסירם ולטלטלם בידה. ומפרטים תחילה: "לא תצא אשה".

וְכָל הֵיכָא דְּפָתַח לָא מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא? וְהָתְנַן: ״יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין״.

על הסבר זה מקשים: וכי בכל היכא [מקום] במשנה את ההלכה בה פתח לא מפרש ברישא [בראשונה]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: יש קרובי משפחה שהם נוחלין (יורשים) את האדם לאחר מותו, ומנחילין (מורישים) לו, כמו אב לבנו. ויש נוחלין ולא מנחילין, כמו הבן את אמו. ואלו נוחלין ומנחילין וכו', הרי שמפרש את הכלל הראשון ששנה.

״יֵשׁ מוּתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לִיבָמֵיהֶן, מוּתָּרוֹת לִיבָמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לִיבָמֵיהֶן״.

וכן שנינו: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן (גיסיהם, אחי הבעל) אם ימות הבעל בלא בנים, מפני שהיבם אסור באשה כזו, כגון שהיבם כהן גדול והריהו אסור באלמנה. יש מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן שעברו על דברי תורה כשנישאו, ומפרט מיד ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו'.

״יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה״. ״יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵין טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה״.

וכן שנינו בענין מנחות: יש מנחות הטעונות הבאת שמן ולבונה עליהן, ויש שיש בהן חובת שמן ולא לבונה, ומפרט מיד: ואלו טעונות שמן ולבונה. וכן שנינו: יש מנחות טעונות הגשה ומגע בקרן המזבח ואין טעונות תנופה למעלה על ידי הכהן, ויש טעונות תנופה ולא הגשה, וחוזר ומפרט מיד: ואלו טעונות הגשה וכו'.

״יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵין בְּכוֹר לְנַחֲלָה, וְאֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן״!

וכן שנינו: יש אדם שהוא נחשב כבכור לענין נחלה ומקבל פי שניים בירושה מפני שהוא בכור לאביו, ואין הוא נחשב כבכור לכהן לענין חובת פדיון הבן, מפני שאינו בכור לאמו, ויש שהוא בכור לכהן וחייב בפדיון ואין הוא בכור לנחלה, ומפרט מיד: ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן וכו'. הרי שיש מקרים בהם מפרש התנא את הכלל הראשון ששנה!

הַלֵין, מִשּׁוּם דְּאַוְושׁוּ לֵיהּ – מְפָרֵשׁ הַהוּא דְּפָתַח בְּרֵישָׁא.

ומסבירים את טעם ההבדל בין הסדרים השונים במשניות הללו: הלין [אלו], משום דאוושו ליה [שרבו בהם] הכללים מפרש את הכלל ההוא שבו פתח ברישא [בתחילה], אבל כאשר יש רק שני כללים, הריהו מתחיל לפרש מן האחרון.

וְהָא ״בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמֶּה אֵינָהּ יוֹצְאָה״ דְּלָא אַוְושָׁא, וְקָתָנֵי ״יוֹצֵא גָּמָל״!

ומקשים: והא [והרי] הלכה זו של במה בהמה יוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה דלא אוושא [שאין המשנה מרובה] בכללים, שיש בה רק שניים, וקתני [ושנה] ופירט בתחילה את הכלל הראשון: יוצא גמל!