גמ׳ חוֹמֶר – מִכְּלָל דְּנֶדֶר הוּא? וְהָא ״מוּתָּר״ קָתָנֵי!

שנינו במשנה: "זה חומר בשבועות מבנדרים", ולפי משמעות הדברים הפשוטה מתייחס הדבר להבדל המפורש במשניות הקודמות בין האומר "קרבן לא אוכל לך", לאומר "שבועה לא אוכל לך". ותוהים: האם מכלל הדברים אתה למד שגם אם אמר "קרבן לא אוכל לך" נדר הוא על כל פנים מדברי סופרים, אלא שהשבועה חמורה ממנו לענין זה? והא [והרי] "מותר" קתני [שנה]! שבמשנה הקודמת שנינו שאם אומר "קרבן לא אוכל לך" — מותר, ואין מקום לומר שיש חומרה בשבועות מבנדרים — שהרי הנדר אינו נדר כלל!

אַסֵּיפָא דְּאִידָךְ בָּבָא קָתָנֵי: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן״ ״שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר״ ״שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ״ – אָסוּר, זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים.

ומסבירים: אלא אסיפא דאידך בבא קתני [על סופה של הפיסקה המשנה האחרת שנה] דברים אלה, ששנינו שם שאם אמר "שבועה שאיני ישן" "שאיני מדבר" "שאיני מהלך" — אסור, ועל כך אמר זה חומר בשבועות מבנדרים, שנדר כגון זה אינו אסור אלא מדברי סופרים, אבל אינו חל מן התורה, ובזה חמורות שבועות מנדרים.

״חוֹמֶר בַּנְדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת כֵּיצַד״ כו׳. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, וְרַב טַבְיוּמֵי מַתְנֵי: אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ – דְּבָרוֹ לֹא יַחֵל, אֲבָל מֵיחֵל הוּא לְחֶפְצֵי שָׁמַיִם.

שנינו גם חומר בנדרים מבשבועות כיצד — שהנדרים חלים גם על המצוה, מה שאין כן בשבועות. רב כהנא מתני [היה שונה] כך: אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני [היה שונה] בלשון אחרת: אמר רב גידל אמר שמואל, אבל האימרה היתה אותה אימרה: מנין שאין נשבעין לעבור על המצות — תלמוד לומר: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). ומדיוק הלשון נלמד: דברו שלו, שאסר על עצמו — לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים, שאם נשבע שלא לעשות חפצי שמים — אין השבועה חלה.

מַאי שְׁנָא נֶדֶר – דִּכְתִיב ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳…לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, שְׁבוּעָה נַמִי – הָא כְּתִיב ״אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״ לַה׳ ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״!

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נדר שחל גם על דברי מצוה — דכתיב [שנאמר]: "איש כי ידר נדר לה'... לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) והיא לשון כללית, שאפילו היה זה בנושא השייך "לה'" — חפצי מצוה, בכל זאת לא יחל דברו, ונדרו חל גם על המצוה. אולם שבועה נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] באותו פסוק "או השבע שבעה לה' לא יחל דברו"!

אֲמַר אַבַּיֵי: הָא דַּאֲמַר ״הֲנָאַת סוּכָּה עָלַי״, הָא דַּאֲמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶהֱנֶה מִן הַסּוּכָּה״.

אמר אביי: יש להסביר שההבדל אינו בעצם הנדר או השבועה, אלא בדיוק הנוסח של הדבר שאסר על עצמו. כיצד? הא [זה] שאמר "הנאת סוכה אסורה עלי", שאסר על עצמו את ההנאה מן החפץ, ומשום כך חל הנדר עליו בכל מקרה, ואף במצוה, משום שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו. הא [זה] שאמר "שבעה שלא אהנה מן הסוכה" שאינו רשאי להישבע להימנע ממעשה שהוא חייב בו.

אֲמַר רָבָא: וְכִי מִצְוֹת לֵיהָנוֹת נִיתְּנוּ? אֶלָּא אֲמַר רָבָא: הָא דַּאֲמַר ״יְשִׁיבַת סוּכָּה עָלַי״, וְהָא דַּאֲמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּסּוּכָּה״.

אמר רבא: אי אפשר להסביר בדרך זו, וכי מצות ליהנות ניתנו? ואיך יכול לאסור על עצמו הנאה מהמצוה? הלא אין אנו מחשיבים עשיית המצוות כשלעצמה כהנאה! אלא יש לומר הסבר אחר, וכך אמר רבא: הא [זה] שאמר "ישיבת סוכה אסורה עלי", שדבריו מועילים, והא [וזה] שאמר "שבועה שלא אשב בסוכה", שאין בדברי כלום.

וְשֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת מֵהָכָא נָפְקָא לֵיהּ? מֵהָתָם נָפְקָא לֵיהּ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב,

ושואלים על עצם הלימוד שאין נשבעים לעבור על המצוות: והלכה זו שאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא ליה [מכאן יוצאת, נלמדת לו] ההוכחה? הלא מהתם נפקא ליה [משם, מכתוב אחר, היא יוצאת, נלמדת לו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול אם נשבע אדם לבטל את המצוה ולא ביטל, יכול יהא חייב משום שבועת שוא —