וּתְיוּבְתָּא דְּרַב יְהוּדָה!

ותיובתא [וקושיה חמורה] אם כן על דעת רב יהודה!

כִּי קָתָנֵי – דְּאִי אִיתְהַנֵּי, הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יָחֵל דְּבָרוֹ״.

ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו במשנה] הרי זה דאי איתהני [שאם נהנה] בדיעבד הרי זה ב"בל יחל דברו", ולא שנה שם שייהנה לכתחילה.

תְּנַן: ״שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח״, הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח – אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג, וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח.

תנן [שנינו במשנה]: "שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח", אם הלכה לפני הפסח — אסורה בהנאתו עד החג, שהרי חל הנדר, ומותרת לילך אחר הפסח.

הָלְכָה – אֲסוּרָה, לֹא הָלְכָה – לֹא!

ונדייק מכאן: דווקא אם הלכה לפני הפסח — אסורה, אך אם לא הלכה — לא אסורה,

אָמַר רָבָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לֹא הָלְכָה אֲסוּרָה; הָלְכָה – אֲסוּרָה וְלוֹקָה, לֹא הָלְכָה – אֲסוּרָה בְּעָלְמָא.

ומותרת להנות ממנו, ואין חוששים שמא תלך ותעבור ב"בל יחל". וקשה על רב יהודה שאומר שלא תעשה לכתחילה מעשה שיביא להחלת הנדר! אמר רבא: הוא הדין שאפילו אם לא הלכה — אסורה, אלא עדיין יש הבדל: אם הלכה — אסורה ואם נהנתה ממנו לוקה, לא הלכה — אסורה בעלמא [סתם] להנות ממנו, כדברי רב יהודה, מפני החשש שמא לא תקיים הנדר ותלך לבית אביה לפני הפסח.

מֵיתִיבֵי: ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָחָר״, אָכַל – הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יֵלֵךְ״.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב יהודה מברייתא: האומר "ככר זו אסורה עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר", אכל את הככר היום — הרי זה ב"בל ילך" מחר. הרי שמותר לו לאכול, ואין חוששים שמא ילך למחר!

מִי קָתָנֵי ״אוֹכֵל״? ״אָכַל״ קָתָנֵי, דְּכִי אָכַל הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יֵלֵךְ״.

ודוחים: מה הקושיה? מי קתני [האם שנה] "אוכל" (לכתחילה) את הככר? "אכל" קתני [שנה], והכוונה דכי [שכאשר] אכל הרי זה ב"בל ילך".

הָלַךְ – הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יָחֵל דְּבָרוֹ״. מְהַלֵּךְ – לָא, וְקַשְׁיָא לְרַב יְהוּדָה!

ושנינו בהמשך: הלך ביום השני — הרי זה ב"בל יחל דברו". ונדייק, שאמר בלשון בדיעבד "הלך", אבל מהלך, כלומר, לכתחילה — לא. ודבר זה נוח לדעת רב נחמן, שמותר לו לאכול היום ולהחיל את הנדר, ולכן אם אכל — אסור לו ללכת. אבל לשיטת רב יהודה, שאסור לו לאכול את הככר היום, נמצא שלא חל הנדר כלל. וקשיא [וקשה] על דברי רב יהודה!

אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הוּא הַדִּין דְּלִיתְנֵי ״מְהַלֵּךְ״. אַיְּידֵי דְּקָתָנֵי רֵישָׁא ״אָכַל״, דְּלָא מִיתְנֵי לֵיהּ ״אוֹכֵל״ – תָּנֵי סֵיפָא ״הָלַךְ״.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: הוא הדין דליתני [שהיה יכול לשנות] "מהלך", אלא איידי דקתני רישא [על ידי ששנה בתחילה] "אכל" בלשון עבר דלא מיתני ליה [שאין יכול לשנות לו כאן] "אוכל", שהרי לשיטת רב יהודה אסור לו לאכול, ולכל הדעות אינו צריך לכתחילה לאכול — משום כך שמר את הסגנון האחיד, ולכן תני סיפא [שנה בסופה] "הלך", ולא שנה "מהלך". ונמצא איפוא שלא הצלחנו להוכיח כדברי אחד מן החולקים.

הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי מְשַׁמְּשֵׁךְ״ הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יָחֵל דְּבָרוֹ״. וְהָא מִשְׁתַּעַבֵּד לָהּ מִדְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִיב ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע״!

שנינו במשנה: האומר לאשה "קונם שאני משמשך", הרי זה ב"בל יחל דברו". ושואלים: איך יכול הוא לאסור דבר זה על עצמו והא משתעבד [והרי משועבד] הוא לה מדאורייתא [מן התורה] לתשמיש דכתיב [שנאמר]: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא, י) ו"עונתה" הוא החיוב לשמש איתה!

בְּאוֹמֵר ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי״, וְהָא לָא קָא נִיחָא לֵיהּ בְּתַשְׁמִישׁ.

ומשיבים: אכן אם נדר בלשון זו אין הנדר קיים, אלא באומר "הנאת תשמישך אסורה עלי", והא [והרי] לא קא ניחא ליה [נוח לו] בתשמיש, שהרי מסיבה זאת נדר את נדרו. וכיון שהנאת התשמיש הבאה לו ממילא, אסורה עליו, ובהנאה זו הוא אינו חייב, ומשום כך בפועל נאסר עליו התשמיש מחמת הנדר.

דַּאֲמַר רַב כָּהֲנָא: ״תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ – כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, דְּשִעְבּוּדֵי מְשׁוּעְבֶּדֶת לֵיהּ. ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ – אָסוּר, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לוֹ לְאָדָם דָּבָר הֶאָסוּר לוֹ.

והרי זה כעין מה שאמר רב כהנא: אשה שנודרת ואומרת לבעלה "תשמישי עליך" בקונם — כופין אותה ומשמשתו, ומדוע — כיון דשעבודי משעבדת ליה [שהיא משועבדת לו] לתשמיש כחלק מחובות הנישואין. אבל אם אמרה בנדרה "הנאת תשמישך עלי" — אסור לבעלה לשמש איתה, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וכיון שהיא נהנית מן התשמיש והיא אסרה על עצמה את ההנאה — הרי אסור עליו לכפות אותה לאיסור.

מתני׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן״ ״שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר״ ״שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ״ – אָסוּר. ״קָרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ״ ״הָא קָרְבָּן שֶׁאוֹכַל לְךָ״ ״לָא קָרְבָּן לָא אוֹכַל לְךָ״ – מוּתָּר.

אמר "שבועה שאיני ישן", או שאמר "שאיני מדבר", או "שאיני מהלך" — אסור בכל אלה. אמר "קרבן לא אוכל לך", או אמר "הא קרבן שאוכל לך", או "לא קרבן לא אוכל לך" — בכל אלה מותר.