תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה – לֹא אָמַר כְּלוּם, בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, בָּהּ וּבְמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

א תניא [שנויה ברייתא]: הנודר בתורה — לא אמר כלום ואין זה נדר. אבל אם נדר במה שכתוב בה, מכיון שכתובים בה שמות ה' — הרי זה כנודר בשם ולכן דבריו קיימין. נדר בה ובמה שכתוב בה — דבריו קיימין.

קָתָנֵי: ״בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין: ״בָּהּ וּבְמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ״ צָרִיךְ לְמֵימַר?

על הברייתא הזו תוהים: תחילה קתני [שנה] "במה שכתוב בה" — דבריו קיימין, ואם כן, אם נדר "בה ובמה שכתוב בה" צריך עוד למימר [לומר] שדבריו קיימים? והרי מובן הדבר, שהרי זה נכלל במה שאמרנו קודם!

אֲמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּמַחְתָּא אוֹרַיְיתָא אַאַרְעָא, הָא – דְּנָקֵיט לָהּ בִּידֵיהּ; מַחְתָּא עַל אַרְעָא – דַּעְתֵּיהּ אַגְּוִילֵי, נָקַט לָהּ בִּידֵיהּ – דַּעְתֵּיהּ עַל הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ.

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] — דמחתא אורייתא אארעא [שמונחת התורה על הארץ], כלומר, במקום אחר, הא [זו] — דנקיט לה בידיה [שמחזיק אותה בידו]. וכך הוא טעמם של דברים: אם התורה מחתא על ארעא [מונחת על הארץ] — דעתיה אגוילי [דעתו על הגוילים], כלומר, על גופו של הספר שהוא הקלף עצמו, וכשהוא נודר אז "בתורה" או אפילו אמר "במה שבתוכה", כוונתו היא על הספר המוחשי, והנודר בו אינו נדר, אלא אם כן אמר גם "בה" וגם "במה שבתוכה". אבל נקט לה בידיה [מחזיק אותה בידו] — דעתיה [דעתו] על האזכרות [שמות ה'] שבה ויש בכך משום נדר, שאם אמר "במה שבתוכה", כוונתו למה שכתוב בה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּמַחְתָּא עַל אַרְעָא, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאַף עַל גַּב דְּמַחְתָּא עַל אַרְעָא, כֵּיוָן דַּאֲמַר ״בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ״ – מְהַנֵּי, וְזוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ קָתָנֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כל הברייתא מדברת דמחתא [שהיא מונחת] על ארעא [הארץ] והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו]: דאף על גב דמחתא [שאף על פי שהיא מונחת] על ארעא [הארץ] כיון שאמר "במה שכתוב בה" — מהני [מועיל] כנדר. ואת לשון המשנה יש להסביר לפי סגנון "זו ואין צריך לומר זו" קתני [שנה]. שהסביר תחילה דין אחד ("במה שכתוב בה") שיש בו חידוש, ואחר כך אמר דין פשוט יותר, וכאילו אמר: ואין צריך לומר כאשר נדר "בה ובמה שכתוב בה" שהדין כמו כן.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כּוּלָּהּ מְצִיעָתָא נַמִי דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: כֵּיוָן דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר אֶלָּא ״בָּהּ״, כְּמַאן דַּאֲמַר ״בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ״ דָּמֵי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: כולה מציעתא נמי [כל הפיסקה האמצעית גם כן] שאומר "בה ובמה שכתוב בה" ונדר הוא, מדובר דנקיט ליה בידיה [שמחזיק אותה, את התורה, בידו]. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו]: כיון דנקיט ליה בידיה [שמחזיק אותה בידו], אף על גב דלא אמר [אף על פי שאינו אומר] אלא "בה" ואינו מפרש "במה שכתוב בה" — הריהו כמאן דאמר [כמי שאומר] "במה שכתוב בה" דמי [נחשב], ולכן נאסר.

מתני׳ ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי יָשֵׁן״ ״שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר״ ״שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ״, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי מְשַׁמְּשֵׁךְ״ – הֲרֵי זֶה בְּלֹא יָחֵל דְּבָרוֹ.

האומר "קונם שאני ישן", שאוסר על עצמו בקונם לישון, או "קונם שאני מדבר", או "קונם שאני מהלך", או האומר לאשה "קונם שאני משמשך (מקיים איתך יחסי אישות) "— הרי זה נדר, ועובר ב"לא יחל דברו" אם לא קיים את הנדר.

גמי אִיתְּמַר: ״קוֹנָם עֵינַי בְּשֵׁינָה הַיּוֹם אִם אִישַׁן לְמָחָר״ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַל יִשַּׁן הַיּוֹם, שֶׁמָּא יִשַּׁן לְמָחָר. וְרַב נַחְמָן אָמַר: יִשַּׁן הַיּוֹם, וְלָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִשַּׁן לְמָחָר. וּמוֹדֶה רַב יְהוּדָה בְּאוֹמֵר ״קוֹנָם עֵינַי בְּשֵׁינָה לְמָחָר אִם אִישַׁן הַיּוֹם״ – שֶׁיִּשַׁן הַיּוֹם.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: אמר "קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר", אמר רב יהודה אמר רב: אל ישן היום, שמא ישן למחר, ואז נמצא למפרע שעבר היום על הנדר. ורב נחמן אמר: ישן היום, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] שמא ישן למחר, שהרי על היום לא היה בינתיים שום איסור, ולמחר, כיון שאסר עצמו בכך — יזהר ולא יישן. ומוסיפים: ומודה רב יהודה באומר "קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום" שאם רוצה שישן היום, שבשנתו היום אין כל חשש איסור, אלא שעל ידי כך חל עליו איסור לישון למחר.