לָא קַשְׁיָא, הָא – דַּאֲמַר ״הָא קָרְבָּן״, וְהָא – דַּאֲמַר ״הַקָּרְבָּן״. מַאי טַעֲמָא – חַיֵּי קָרְבָּן קָאָמַר.

לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שמותר — כשאמר "הא קרבן" והא [וזה] שאסור — כשאמר "הקרבן". מאי טעמא [מה טעם] כשאומר "הא קרבן" אינו אסור — משום שחיי קרבן קאמר [אומר] ואין כאן נדר.

קָתָנֵי: ״לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לְךָ.

קתני [שנינו]: "לקרבן לא אוכל לך", ר' מאיר אוסר. והבינו כי משמעות הנדר היא: לא קרבן יהיה מה שלא אוכל לך, ומכאן נובע כי מה שאוכל — יהא כקרבן, והרי זה נדר. ושואלים: והא לית ליה [והרי אין לו] לר' מאיר, שאינו מקבל את הסברה של מכלל לאו אתה שומע הן! ומדוע נאסר כשאומר כך? אמר ר' אבא: יש להבין באופן אחר, שהאומר כך נעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך. ולכן הוא נאסר, ואין כאן צורך ללמוד מכלל לאו הן.

מתני׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוֹנָם פִּי מְדַבֵּר עִמְּךָ״ ״יָדִי עוֹשָׂה עִמְּךָ״ ״רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמְּךָ״ – אָסוּר.

האומר לחבירו "קונם פי מדבר עמך", או "קונם ידי עושה עמך", או "קונם רגלי מהלכת עמך" — אסור, שהטיל נדר על האבר, ומשום כך נאסר.

גמ׳ וּרְמִינְהוּ: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים וּבַנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת; חוֹמֶר בַּנְּדָרִים – שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל הַמִּצְוָה כְּבָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת. וְחוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת – שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: יש צד של חומר (חומרה) בשבועות מבנדרים ויש חומר בנדרים מבשבועות; כיצד? חומר בנדרים — שהנדרים חלים על המצוה כברשות, מה שאין כן בשבועות שאין אדם יכול להישבע על המצווה לבטלה. וחומר בשבועות — שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. וכיצד אם כן אמרו במשנה שיכול להטיל איסור נדר על דיבור או על מעשה, שהוא דבר שאין בו ממש?

אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסֵר פִּי לְדִיבּוּרִי״ ״יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶם״ ״רַגְלָי לְהִילּוּכָן״. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״פִּי מְדַבֵּר עִמְּךָ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ״. הדרן עלך כל כנויי

אמר רב יהודה: באומר "יאסר פי לדיבורי", או "ידי למעשיהם", או "רגלי להילוכן", כלומר, שלא הטיל איסור על המעשה, אלא הטיל איסור על האבר העושה את המעשה. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] לפרש כך, דקתני [ששנינו] "פי מדבר עמך", ולא קתני [שנינו] שהוא נודר "שאני מדבר עמך", משמע שהחיל את הנדר לא על הפעולה אלא על האבר, ונדר זה בוודאי חל.

וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״ ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״ ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״ ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״ ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת״ ״כִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים״ ״כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ״ – מוּתָּר.

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ – פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.

ואלו הנדרים שהם מותרין, שאף שאומרם בלשון נדר אין הם נחשבים לנדר: אם אומר "חולין עלי מה שאוכל לך", או "כבשר חזיר שאוכל לך ", או "כעבודה זרה", או "כעורות לבובין" (עורות של בהמות שהוציאו מהן את הלב לעבודה זרה, שהם אסורים בהנאה משום תקרובת עבודה זרה), או "כנבילות וטריפות", או "כשקצים ורמשים", או "כחלת אהרון וכתרומתו" — בכל אלה מותר. שאף שדברים אלה שהזכיר אסורים באכילה, כיון שאין איסורם בא מחמת נדר, משום כך אי אפשר להתפיס בהם נדר אחר.

גמ׳ טַעְמָא דַּאֲמַר ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״, הָא אֲמַר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״ – מַשְׁמַע: לָא לְחוּלִּין לֶיהֱוֵי, אֶלָּא קָרְבָּן.

האומר לאשתו "הרי את עלי כאימא", וכשם שאני אסור לבוא על אמי כך את אסורה עלי בהנאה — פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר, אף שנדר זה באמת אינו נדר, שהרי התפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור, אין אומרים לו שהוא מותר, אלא נוהגים כאילו היה זה נדר ממש, ומתירים אותו על ידי שמוצאים לו דרך ("פתח") היתר מצד אחר, כדי שלא יקל ראשו לעשות כך, ולא יבוא לזלזל בנדרים שיש בהם ממש.

מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר – הָא לֵית לֵיהּ מִכְּלַל

ומדייקים מלשון המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר "חולין שאוכל לך" הרי זה מותר, הא [הרי] אם אמר "לחולין שאוכל לך", משמע: לא לחולין ליהוי [יהיה] אלא קרבן, ומכלל הדברים עולה שזהו ביטוי של נדר.