מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם ״לַה׳ עוֹלָה״ ״לַה׳ מִנְחָה״ ״לַה׳ תּוֹדָה״ ״לַה׳ שְׁלָמִים״ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״קָרְבָּן לַה׳״.

מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים" — תלמוד לומר: "קרבן לה'" (ויקרא א, ב), שיקדים ויאמר "קרבן", שאם יאמר "לה' קרבן" שמא לא יסיים את דיבורו ולא יהיה בכך משום הקדשת קרבן, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.

וְקַל וָחוֹמֶר; וּמַה זֶּה שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון אֶלָּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַקָּרְבָּן – אָמְרָה תּוֹרָה ״קָרְבָּן לַה׳״, לְבַטָּלָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן — אמרה תורה שידקדק ויאמר "קרבן לה'", מי שמזכיר שם שמים לבטלה — על אחת כמה וכמה שעובר עבירה חמורה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי; בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין אֲסוּרִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין מוּתָּרִין.

ומציעים: לימא [האם לומר] שמחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש כמחלוקת תנאי [תנאים] היא, ששנינו, בית שמאי אומרים: כינויי כינויין — אסורין. שאם אמר כינויים שאינם אלה המפורשים במשנה, אלא ביטויים אחרים הדומים להם — אף הם אוסרים משום נדר. ובית הלל אומרים: כינויי כינויין — מותרין.

מַאי לָאו, מַאן דְּאָמַר כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין אֲסוּרִין – קָסָבַר (כִּינּוּיֵי) כִּינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן, וּלְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִים – קָסָבַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶן חֲכָמִים?

מאי לאו [האם לא] צריך לפרש כך: מאן דאמר [מי שאומר] כינויי כינויין אסורין, קסבר [סבור הוא] (כינויי) כינויין לשון אומות הן, ולכן כינויי כינויים הדומים להם אף הם אסורים. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מותרים, קסבר [סבור הוא] שכינויים עצמם הם לשון שבדו (יצרו) להן חכמים, והם קבעו רק מילים מסויימות ולא מילים אחרות, אף שהן דומות להן?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כִּינּוּיִין לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן, וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: בְּהָנֵי נַמִי מִשְׁתָּעֵי אוּמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: בְּהָנֵי לָא מִשְׁתָּעֵי אוּמּוֹת.

ודוחים: לא, אפשר לפרש כי דכולי עלמא [שהכל] סבורים כי כינויין עצמם לשון אומות הן, ויש להסביר את המחלוקת כך: בית שמאי סברי [סבורים] כי בהני נמי משתעי [באלה, כינויי כינויים גם כן מדברים] אומות, ובית הלל סברי [סבורים] כי בהני [באלה] לא משתעי [מדברים] אומות.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין מִשּׁוּם כִּינּוּיִין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: כינויים עצמם לשון אומות הם, אלא בית שמאי סברי [סבורים] כי גזרינן [גוזרים אנו] כינויי כינויין משום כינויין, ואוסרים גם בהם. ובית הלל סברי [סבורים] שלא גזרינן [גוזרים אנו] כינויי כינויין משום כינויין.

הֵיכִי דָמֵי כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין דִּנְדָרִים? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מְקַנַמְנָא״ ״מְקַנַחְנָא״ ״מְקַנַסְנָא״. הֵיכִי דָמֵי כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין דְּחֵרֶם? תָּנֵי מַפְשָׁאָה: ״חֲרָקִים״ ״חֲרָכִים״ ״חֲרָפִים״. כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין דִּנְזִירוּת? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״מְחַזַקְנָא״ ״מְנַזַּחְנָא״ ״מַפִיחְנָא״.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] כינויי כינויין של נדרים? תני [שנה] רב יוסף, אלה הם: "מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא". שבונה פועל מן המלה שהיא כינוי לקרבן. ועוד שואלים: היכי דמי [כיצד הם בדיוק] כינויי כינויין של חרם? תני [שנה] החכם מפשאה: "חרקים" "חרכים" "חרפים". ועוד: מה הם כינויי כינויין של נזירות? תני [שנה] רב יוסף: "מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״מִיפְחַזְנָא״ מַאי: ״מִיתְחַזְנָא״ מַאי: ״מִיתְעַזְנָא״ מַאי? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: ״קִינְמָא״ (קִינְמָא) מַאי? ״קוֹנָם״ קָאָמַר, אוֹ דִּלְמָא ״קִנְּמָן בֶּשֶׂם״ קָאָמַר?

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האומר לשון מסובכת יותר "מיפחזנא" מאי [מה] הדין? "מיתחזנא" מאי [מה] דינו? "מיתעזנא" מאי [מה] יהא דינו? וכן אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם אמר "קינמא" (קינמא) מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: האם לשון "קונם" קאמר [אומר] ורק שינה את הלשון, או דלמא [שמא] "קנמן בשם" (שמות ל, כג) קאמר [אמר, התכוון] ולא התכוון כלל לקונם?

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא לְרַב אַשִׁי: ״קִינָה״ מַאי? קִינָּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין קָאָמַר, אוֹ דִּילְמָא לָשׁוֹן דְּקוֹנָם? תִּיבָּעֵי.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב חייא לרב אשי: אם אמר "קינה" מאי [מה] היתה כוונתו? האם קינה (קן) תרנגולין קאמר [אומר], או דילמא [שמא] לשון של קונם? לכל השאלות האלה לא נמצאה תשובה, ומשאירים את השאלה בתיבעי [תישאל] השאלה במקומה.

כִּינּוּיֵי כִּינּוּיִין דִּשְׁבוּעָה הֵיכִי דָמֵי? ״שְׁבוּאֵל״ ״שְׁבוּתִיאֵל״ ״שְׁקוּקָאֵל״. שְׁבוּאֵל? שְׁבוּאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם מַשְׁמַע! אֶלָּא: ״שְׁבוּבָאֵל״ ״שְׁבוּתִיאֵל״ ״שְׁקוּקָאֵל״ מַהוּ? אָמַר שְׁמוּאֵל: אָמַר ״אַשִׁיבְתָּא״ לֹא אָמַר כְּלוּם: ״אַשְׁקִיקָא״ – לֹא אָמַר כְּלוּם: ״קָרִינְשָׁא״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

ועוד שואלים: כינויי כינויין של שבועה היכי דמי [כיצד הם בדיוק]? ומשיבים: "שבואל" "שבותיאל" "שקוקאל". ושואלים: מדוע נאמר כן על לשון שבואל? הלא שבואל בן גרשום משמע, שם פרטי הוא, ומדוע נאמר שהוא כינוי לשבועה! אלא כך היתה השאלה: האומר "שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" מהו דינו? אמר שמואל: אם אמר "אשיבתא" אף על פי שיש בו מעין דמיון לכינוי של שבועה — לא אמר כלום, "אשקיקא" — לא אמר כלום, "קרינשא" — הדומה קצת לקונם — לא אמר כלום.

״נָדַר בְּמוֹהִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין״. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״בְּמוֹהִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם: ״בְּמוֹמָתָא דְּאָמַר מוֹהִי״ – הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לִשְׁבוּעָה.

שנינו: "נדר במוהי הרי אלו כינויין". תניא [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" — לא אמר כלום, לפי שאין משמעות ללשון "מוהי", אבל אם אמר "במומתא [בשבועה] שאמר מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה.

מתני׳ הָאוֹמֵר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״ ״לָא כָּשֵׁר״ וְ״לָא דְּכִי״ ״טָהוֹר״ וְ״טָמֵא״ ״נוֹתָר״ וּ״פִיגּוּל״ – אָסוּר.

האומר "לחולין שאוכל לך" שמתפרש כמו "לא חולין" = אינו חולין (כלומר, קודש הוא) יהא מה שאוכל משלך, או שאמר "לא כשר" ו"לא דכי", שפירושו לא "טהור", ו"טמא", "נותר" ו"פיגול" — הרי זה אסור.

״כְּאִימְרָא״, ״כַּדִּירִים״, ״כָּעֵצִים״, ״כָּאִשִּׁים״, ״כַּמִּזְבֵּחַ״, ״כַּהֵיכָל״, ״כִּירוּשָׁלַיִם״, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן – הֲרֵי זֶה נֶדֶר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״יְרוּשָׁלַיִם״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

כאימרא [כשה של תמיד], כדירים של בהמות הקרבן, כעצים של מזבח, כאשים, כמזבח, כהיכל, כירושלים. או נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר במפורש שם קרבן — הרי זה נדר בקרבן. ר' יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.