מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתַן אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָדוּר וְנָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נָדוּר וְאֵין נָזִיר. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וּכְרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי.

מעירים: לא כי האי תנא [כמו, כשיטת תנא זה היא], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות", בית שמאי אומרים: הריהו גם נדור, אסור בנדר מן הגרוגרות, וגם נזיר כשאר נזירים. ובית הלל אומרים: נדור, שהנדר מן הגרוגרות חל עליו ואין הוא נעשה בכך נזיר. ולפי שיטה זו בית שמאי סברי לה [סבורים] כשיטת ר' מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן כיון שאמר "הריני נזיר" — חלה עליו נזירות ממש, ולכל דבריו היתה משמעות, וכדעת ר' יהודה הסבור שכיון שהזכיר איסור גרוגרות חל עליו נדר, ואסור בהן. ובית הלל סברי לה [סבורים] כשיטת ר' יוסי שבגמר דבריו אדם נתפס, ואם מביאים בחשבון את גמר דבריו הרי היה כאן נדר מן הגרוגרות.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לָהּ: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָדוּר וְאֵינוֹ נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא נָדוּר וְלֹא נָזִיר. בֵּית שַׁמַּאי – כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הִלֵּל – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת, נוסח אחר, אומרים אותה ברייתא] כך: ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: הריהו נדור בכך ואינו נזיר, ובית הלל אומרים: הריהו לא נדור ולא נזיר. ולפי שיטה זו בית שמאי כשיטת ר' יהודה במשנתנו, ובית הלל כשיטת ר' שמעון, שהנודר דבר שלא כדרך המתנדבים — אינו נדר כלל.

תְּנַן הָתָם: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה לְהָבִיא מִן הַשְּׂעוֹרִים״ – יָבִיא מִן הַחִיטִּים: ״קֶמַח״ – יָבִיא סוֹלֶת: ״שֶׁלֹּא בְּשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה״ – יְבִיאֶנָּה בְּשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה: ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם: ״עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה״ – יָבִיא שְׁנַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.

ודנים עתה בדברים שמקצתם הוזכרו מקודם (דעת ר' שמעון). תנן התם [שנינו שם במשנה]: האומר "הרי עלי מנחה להביא מן השעורים" בעוד שאין מביאים מנחת נדבה אלא מן החיטים — יביא מנחה מן החיטים. האומר "הרי עלי מנחה מן הקמח" וסתם מנחה היא סולת — יביא סולת. אמר "הרי עלי מנחה שלא בשמן ולבונה" — יביאנה בשמן ולבונה, כדינה. האומר "הרי עלי מנחה חצי עשרון" של סולת — יביא עשרון שלם (עשירית האיפה), שאין מנחה פחותה מעשרון. האומר "עשרון ומחצה" — יביא שנים, שיש פה נדר של עשרון כדינו, ועוד נדר של חצי עשרון, שאמרנו שצריך להביא עשרון שלם. ר' שמעון פוטר בכל אלה, כיון שלא התנדב כדרך המתנדבים והנדר לא חל כלל.

מַאן תַּנָּא, דְּכִי אָמַר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִים״ – מֵבִיא מִן הַחִיטִּים? אָמַר חִזְקִיָּה: בְּמַחֲלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וּבֵית שַׁמַּאי הִיא. לָאו אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי כִּי אָמַר ״מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה״ הָוֵי נָזִיר – הָכִי נַמִי, כִּי אָמַר ״מִן הַשְּׂעוֹרִין״ – מֵבִיא מִן הַחִיטִּים.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור דכי אמר [שכאשר הנודר אומר] "הרי עלי מנחה מן השעורים" מביא מנחה מן החיטים? אמר חזקיה: הלכה זו במחלוקת תנאים היא שנויה, ובשיטת בית שמאי היא. ומסביר: לאו אמרי [האם לא אמרו] בית שמאי כי אמר [שכאשר הוא אומר] "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" הוי [הריהו] נזיר, משמע שאנו תופסים את תחילת דבריו, ואין אנו מתחשבים בתנאי המיוחד שהתנה, הכי נמי [כך גם כן] כי אמר [כאשר הוא אומר] "הרי עלי מנחה מן השעורין" — מביא מן החיטים, וכן בשאר הדברים המוזכרים במשנה זו.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּבְרֵי הַכֹּל, בְּאוֹמֵר ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין נוֹדְרִין כָּךְ – לֹא נָדַרְתִּי כָּךְ אֶלָּא כָּךְ״.

ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שדעת חכמים החולקים על ר' שמעון במשנה זו כדברי הכל, ואף כדברי בית הלל — יש לפרש שמדובר שם באומר אחרי כן ומפרש את דבריו "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך, כלומר, שאי אפשר להתנדב מנחה מן השעורים, לא נדרתי כך אלא כך", כלומר, מן החיטים. שבעצם לא היה כאן תנאי אלא טעות היתה בידו, ובעצם התכוון להביא מנחה כדין. ובמקרה זה, אף בית הלל שסבורים במשנתנו שאינו נדור כלל, חייבוהו במנחה.

אָמַר חִזְקִיָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאָמַר ״מִן הַשְּׂעוֹרִים״. אֲבָל אָמַר ״מִן הָעֲדָשִׁים״ – לָא מַיְיתֵי וְלָא כְּלוּם.

ובהלכה זו הוסיף ואמר חזקיה: לא שנו שצריך להביא מנחה מן החיטים אלא בזמן שאמר "הרי עלי מנחה מן השעורים", אבל אם אמר שהוא מתנדב מנחה מן העדשים — לא מייתי [אינו מביא] ולא כלום, כי במקדש היתה גם מנחת שעורים (מנחת העומר, מנחת סוטה) ולכן אם אמר "מן השעורים" יש מקום לומר שהתכוון למנחת נדבה כתיקונה, אלא שטעה וחשב שאף מנחת נדבה תוכל להיות מן השעורים. אבל האומר "מן העדשים" הרי הכל יודעים שאין מנחה מן העדשים, ודבריו מוכיחים שאינו מתכוון כלל להביא מנחה.

מִכְּדִי חִזְקִיָּה כְּמַאן מוֹקִים לָהּ לְמַתְנִיתִין – כְּבֵית שַׁמַּאי, וְהָא עֲדָשִׁים לְגַבֵּי מִנְחָה כִּגְרוֹגָרוֹת לְגַבֵּי נָזִיר דָּמוּ, וְקָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָוֵי נָזִיר! הֲדַר בֵּיהּ חִזְקִיָּה.

ושואלים: מכדי [הרי] חזקיה כמאן מוקים לה למתניתין [כשיטת מי מעמיד, מפרש, את דעת חכמים במשנתנו במנחות] — כדעת בית שמאי, והא [והרי] עדשים לגבי מנחה, כגרוגרות לגבי נזיר דמו [הן נחשבות], שאף כאן הכל יודעים שאין נזירות מן התאנים, ובכל זאת קאמרי [אומרים] בית שמאי כי הוי [הריהו] נזיר! ואם כן מדוע האומר "הרי עלי מנחה מן העדשים" לא יחשב כנודר מנחה? ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] חזקיה מדבריו, וסבור שאין משנה זו במנחות כבית שמאי.

וְאַמַּאי הֲדַר בֵּיהּ? אֲמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״מִן הַשְּׂעוֹרִים״? לִיתְנֵי ״מִן הָעֲדָשִׁים״. אֶלָּא סָבַר חִזְקִיָּה: כִּי קָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָתָם – כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ושואלים: ובאמת אמאי הדר ביה [מדוע חזר בו]? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו זו היתה קשה לו] ומתוך שהתקשה בה, הבין שאין פירושו נכון. ומדוע, כי אם כשיטת בית שמאי בנזיר היא, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] דתני [ששונה] דין זה באומר "הרי עלי מנחה מן השעורים"? ליתני [שישנה] מקרה שיש בו חידוש גדול יותר — "הרי עלי מנחה מן העדשים" שחייב בכל זאת מנחה מן החיטים! אלא סבר חזקיה: כי קאמרי [שכאשר אמרו] בית שמאי התם [שם במשנתנו] לגבי נזיר, היתה דעתם כדעת ר' יהודה שיש כאן נדר מגרוגרות — משום שעל כל פנים יש משמעות מסויימת לדבריו, שהרי נודרים בכגון זה. אבל גם הם מסכימים שלגבי דבר שאין לו משמעות כלל, כמנחה מן העדשים — לא אמר כלום.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִן הָעֲדָשִׁים. וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר: בְּאוֹמֵר ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין נוֹדְרִין כָּךְ – לֹא נָדַרְתִּי כָּךְ אֶלָּא כָּךְ״! לִדְבָרָיו דְּחִזְקִיָּה הוּא דְּקָאָמַר:

ור' יוחנן אמר: אפילו האומר "הרי עלי מנחה מן העדשים" — הרי עליו להביא מנחה מן החיטים. ושואלים: והא [והרי] ר' יוחנן הוא שאמר שיש להעמיד משנה זו באומר "אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא נדרתי כך אלא כך" ובוודאי אדם יודע שאין מביאים מנחה מן העדשים, ולא היה מקום לטעות כזו! ומשיבים: לדבריו של חזקיה הוא דקאמר [שאמר], שאין הוא אומר זאת כסברת עצמו, אלא על פי שיטתו של חזקיה.

אַתְּ מַאי טַעֲמָא קָא הָדְרַתְּ בְּךָ – מִשּׁוּם דְּלָא קָתָנֵי ״מִן הָעֲדָשִׁים״. דִּלְמָא לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא כִּי אָמַר ״מֵעֲדָשִׁים״ – דְּמַיְיתֵי מִנְחָה מַעַלְיְיתָא, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִיהֲדַר הוּא דַּהֲדַר בֵּיהּ, וּתְפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן. אֶלָּא כִּי אֲמַר ״מִן הַשְּׂעוֹרִין״ וַדַּאי דְּהָכִי קָאָמַר: אִי קָדְשָׁה כְּמִנְחַת הָעוֹמֶר,

וכך הוא אומר: את מאי טעמא קא הדרת [אתה, מה טעם חוזר אתה] בך מפירושך הקודם, שמשנה זאת היא לשיטת בית שמאי — משום שלא קתני [שנה] "מן העדשים". אולם זו אינה קושיה ניצחת, דלמא [שמא] בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה הוא אומר], כלומר, צריך להבין את הדברים בסגנון הבא: לא מיבעיא [נצרכה] לומר כי אמר [כאשר הוא אומר] "הרי עלי מנחה מעדשים" — דמייתי [שמביא] מנחה מעלייתא [מעולה] של חיטים, דאיכא למימר מיהדר הוא דהדר ביה [שיש לומר שחזר בו] בדבריו "מן העדשים" מכוונתו הראשונה ורצה לבטל את נדרו, ואף על פי כן אומרים בית שמאי: תפוס לשון ראשון שאמר "הרי עלי מנחה", ומה שאחר כך הוסיף דברים, הריהו כשאלה בהקדש, שאינה חלה לדעת בית שמאי. אלא אפילו כי אמר [כאשר הוא אומר] "הרי עלי מנחה מן השעורין", שיש מקום לפרש ודאי דהכי קאמר [שכך אמר]: אי קדשה [אם תקדש] המנחה הזו שהוא מתנדב מן השעורים כמנחת העומר,