דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי. דִּתְנַן, רַבִּי אוֹמֵר: אֵין זֶה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם – הָאוֹמֵר ״[הֲרֵי] עָלַי נְזִירוֹת כִּשְׂעַר רֹאשִׁי״ וְ״כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ וּ״כְּחוֹל הַיָּם״.

ר' יהודה סבר לה [סבור] הוא כשיטת רבי. דתנן [שכן שנינו במשנתנו], רבי אומר: הנודר "הריני נזיר כשער ראשי" — אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אנו רואים זאת כקבלת נזירות ארוכה אחת, ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום — האומר "הרי עלי נזירות כשער ראשי" ו"כעפר הארץ" ו"כחול הים", שפירש שמקבל עליו נזירויות רבות. ומאחר שר' יהודה סבור כרבי נמצא שאף באומר "הריני נזיר מלוא קופה" סובר ר' יהודה שאין לו תקנה, כיון שקיבל עליו נזירות אחת ארוכה.

וְרַבִּי יְהוּדָה מִי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי? וְהָתְנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה״ וכו׳, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה הָיָה וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁלִים מֵת.

ושואלים: ור' יהודה מי סבר לה [האם סבור הוא] כשיטת רבי? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הריני נזיר כמנין ימות החמה וכו' מונה נזירויות כמנין ימות החמה. ועל כך אמר ר' יהודה: מעשה היה, וכיון שהשלים — מת.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נְזִירוֹת קָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ – הַיְינוּ טַעֲמָא דְּכֵיוָן דְּהִשְׁלִים מֵת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֲדָא נְזִירוּת קִבֵּל עִילָּוֵיהּ – מִי הָוֵי הַשְׁלָמָה כְּלָל?

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שנזירות (נזירויות) רבות קא [הוא] מקבל עליה [עליו] היינו טעמא [זהו הטעם] ההסבר למה שאמר, שכיון שהשלים שלוש מאות שישים וחמש נזירויות של חודש — מת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלדעת ר' יהודה חדא נזירות [נזירות אחת] קבל עילויה [עליו] ואינו סבור כדעת סתם משנה — מי הוי [האם היא] השלמה כלל? כלומר, לא היה משתמש בלשון "שהשלים" לדבר שאינו כדעתו כלל.

וְעוֹד, מִי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִנְיַן הֶילְקְטֵי קַיִץ״ וּ״מִנְיַן שִׁבֳּלֵי שְׁמִיטָּה״ – מוֹנֶה נְזִירוֹת כְּמִנְיַן הֶילְקְטֵי קַיִץ, וּכְמִנְיַן שִׁבֳּלֵי שְׁמִיטָּה.

ועוד: מי סבר לה [האם ר' יהודה סבור הוא] כשיטת רבי? והא תניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: האומר "הריני נזיר מנין הילקטי קיץ" (כמנין תילי התאנים המונחות לייבוש), או מנין שבלי שמיטה — הרי הוא מונה נזירות רבות כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבלי שמיטה, הרי שר' יהודה אינו סבור שמקבל על עצמו נזירות אחת ארוכה!

״מִנְיָן״ שָׁאנֵי.

ודוחים: מכאן אין ראיה שר' יהודה אינו סובר כרבי, שכן "מנין" שאני [שונה]. כי כאשר פירש ואמר "מנין", מובן מדבריו שקיבל על עצמו מספר רב של נזירויות, ואף רבי סובר שאם אמר במפורש "מנין", לא ינהוג נזירות אחת ארוכה.

וּמִי שָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי ״מִנְיָן״? וְהָתַנְיָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה״ – מוֹנֶה נְזִירוֹת כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה: ״כִּימֵי הַלְּבָנָה״ – מוֹנֶה כִּימֵי הַלְּבָנָה, רַבִּי אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״נְזִירוֹת עָלַי כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה״ וּ״כְּמִנְיַן יְמוֹת הַלְּבָנָה״!

ושואלים: ומי שאני ליה [והאם שונה לו] לרבי הדין כשאומר בעת נזירותו במפורש מנין שהדבר נחשב לו כנודר נזירויות חלוקות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר "הריני נזיר כמנין ימות החמה" — מונה נזירות כמנין ימות החמה. האומר "כימי הלבנה" — מונה מספר נזירויות כמנין ימי הלבנה. רבי אומר: עד שיאמר "נזירות עלי כמנין ימות החמה וכמנין ימות הלבנה" ואם לא אמר כן — מפרשים שכוונתו היתה לנזירות אחת ארוכה אף שנקט לשון "מנין"!

רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּוָתֵיהּ בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא, סָבַר לָהּ כְּוָתֵיהּ בַּחֲדָא – נְזִירוּת קַבֵּיל עִילָּוֵיהּ, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא – דְּאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה שָׁנֵי לֵיהּ מוֹנֶה, וְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ מוֹנֶה.

ומשיבים: ר' יהודה סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור הוא כמותו באחת וחולק עליו באחת]. ומפרטים: סבר לה כותיה בחדא [סבור הוא כמותו באחת] — שנזירות ארוכה קביל עילויה [קיבל עליו] אם אמר "הריני נזיר כשער ראשי", שיהיו ימיה כשיער ראשו, ומשום כך אינו יכול להסתלק ממנה. ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחת] — שאילו ר' יהודה שני ליה [שונה לו] מונה, שאם פירש "מנין" רואים זאת כקבלת מנין נזירויות מסויים, ורבי לא שני ליה [שונה לו] מונה, עד שיפרש שהוא מקבל נזירויות נבדלות.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר כָּל יְמֵי חַיַּי״, ״הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם״ – הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם, אֲפִילּוּ ״מֵאָה שָׁנָה״ אֲפִילּוּ ״אֶלֶף שָׁנִים״ – אֵין זֶה נְזִיר עוֹלָם אֶלָּא נָזִיר לְעוֹלָם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "הריני נזיר כל ימי חיי", או "הריני נזיר עולם" — הרי זה נזיר עולם, ונוהג כאבשלום שמיקל שערו בתער ומגלח בסוף כל שנה. המקבל עליו נזירות לפרק זמן קצוב, אפילו "מאה שנה" אפילו "אלף שנים" — אין זה נזיר עולם, אלא בפועל הריהו נזיר נזירות אחת הנמשכת לעולם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר וְאַחַת״ – מוֹנֶה שְׁתַּיִם. ״וְעוֹד״ – מוֹנֶה שָׁלֹשׁ. ״וְשׁוּב״ – מוֹנֶה אַרְבַּע. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״וְשׁוּב״ כִּי כּוּלְּהוּ, וְהָוְיָא לֵיהּ שִׁית, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "הריני נזיר ואחת" — הרי זה מונה שתים (שתי נזירויות), שנדר תחילה להיות נזיר, וחזר ואמר שמקבל עוד נזירות אחת. האומר: "הריני נזיר ואחת ועוד" — מונה שלש נזירויות. ואם מוסיף על כך "ושוב" — מונה ארבע. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא בהלכה אחרונה זו ("ושוב"), ולשם מה לומר לנו את הדבר? ומשיבים: יש חידוש בכך, שכן מהו דתימא [שתאמר] "ושוב" כוונתו כי כולהו [כמו כל אלה] שמנה קודם, והויא ליה שית [והרי הן שש] נזירויות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר״. סוּמָכוֹס אוֹמֵר: ״הֵן״ – אַחַת, ״דִּיגוֹן״ – שְׁתַּיִם, ״טְרִיגוֹן״ – שָׁלֹשׁ, ״טֶטְרָגוֹן״ – אַרְבַּע, ״פּוּנְטִיגוֹן״ חָמֵשׁ.

ובענין דומה בלשונות של קבלת נזירות תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "הריני נזיר" והוסיף מספר בשפה אחרת, סומכוס אומר: אמר "הריני נזיר הן" שהוא ביוונית אחת — קיבל עליו נזירות אחת, האומר "דיגון" (שתי צלעות) — קיבל עליו שתים, "טריגון" (משולש) — קיבל עליו שלש, "טטרגון" (מרובע) — קיבל עליו ארבע, "פונטיגון" (מחומש) — קיבל עליו חמש. כיון שהזכרנו את המילים הללו, מביאים ברייתא אחרת המזכירה אותן.

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל, דִּיגוֹן, טְרִיגוֹן, פּוּנְטִיגוֹן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. טֶטְרָגוֹן מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מַאי טַעֲמָא? לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר ״קִיר״ ״קִירוֹת״. לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר ״קִיר״ ״קִירוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. הדרן עלך כל כינויי

תנו רבנן [שנו חכמים]: בית עגול, בית דיגון (בעל שתי צלעות) ובית טריגון (משולש) ופונטיגון (בעל חמש צלעות) — אינו מטמא בנגעים, טטרגון (מרובע) — מטמא בנגעים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? למטה הוא אומר לא "קיר" אלא "קירת" ("והנה פשה הנגע בקירות הבית". ויקרא יד, לט) וכיון שהשתמש כאן בלשון רבים, אף שאין צורך בכך — הרי שנים, ולמעלה (מקודם) הוא אומר "קיר" "קירת" ("והנה הנגע בקירות הבית". ויקרא יד, לז) — הרי כאן ארבע