וְאִי תְּנָא ״שָׁעָה אַחַת״ – מִשּׁוּם דְּלָא נָחֵית לְדַוְקָא, אֲבָל ״אַחַת וּמֶחֱצָה״ דְּנָחֵית לְדַוְקָא – אֵימָא לָא לִימְנֵי תַּרְתֵּי, קָמַשְׁמַע לָן: כּוּלְּהוּ נָזִיר שְׁתַּיִם.

ואי תנא [ואם היה שונה] רק "הריני נזיר ושעה אחת", היינו אומרים שקיבל עליו שתי נזירויות משום שלא נחית לדוקא [יורד נכנס לדיוק הלשון], ולא היתה כוונתו אלא לומר שהוא מקבל על עצמו נזירות אחת ועוד משהו מנזירות שניה, ולכן חלה עליו חובת נזירות שלימה נוספת. אבל האומר שהוא נוזר אחת ומחצה, דנחית לדוקא [שיורד לדיוק], שרואים שנדר רק לזמן מסויים אימא [אמור] שלא לימני תרתי [ימנה שתים] אלא ימנה רק ארבעים וחמישה יום, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] את כולהו [כולן], שבכולן — נזיר שתים.

מתני׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אַחַת״ – נָזִיר שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁאֵין נְזִירוּת לְשָׁעוֹת.

האומר: "הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת" — הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום, שאין נזירות חלה לשעות, אלא רק ימים שלמים.

גמ׳ אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם״ אֲבָל אָמַר ״שְׁלֹשִׁים [יוֹם] וְיוֹם אֶחָד״ – נָזִיר שְׁתַּיִם.

אמר רב: לא שנו שהריהו נזיר שלושים ואחד ימים אלא כשאמר "שלשים ואחד יום" וכיוצא בזה, אבל אם אמר "שלשים יום ויום אחד" — הרי הוא נזיר שתים, ששלושים יום הם נזירות אחת, והיום האחד הנוסף הוא התחלה של נזירות נוספת.

רַב סָבַר לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָרֵישׁ לִישָּׁנָא יְתֵירָא.

ומעירים שרב סבר לה [סבור הוא] בענין זה כשיטת ר' עקיבא דדריש לישנא יתירא [שדורש לשון יתירה]. שאם משתמש אדם בדבריו בביטוי מיותר למדים מכאן שהיתה כוונתו להוסיף דברים. וכיון שאמר "שלשים יום, ויום" ולא כללם יחד — משמע שהתכוון לנזירות נוספת.

דִּתְנַן: לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ ״עוּמְקָא וְרוּמָא״. וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

דתנן [שכן שנינו במשנה] בשיטת ר' עקיבא, שאדם המוכר לחבירו בית סתם — אינו מוכר בכלל זה לא את הבור, ולא את הדות (בור בנוי מעל גבי הקרקע) אף על פי שכתב לו בשטר שהוא מוכר לו את הבית עומקא ורומא [בעומקו וברומו], כי את אלה שאינם חלק מן הבית אינו כולל במכירה עד שיפרש. ולכן צריך המוכר ליקח (לקנות) לו דרך אל הבור והדות ששייר לעצמו. כי במכירת הבית מכר את כל זכויותיו, ואינו רשאי לעבור בו עוד לצורך עצמו, ואם רצונו להשתמש בבור — צריך לקנות זכות זו בחזרה מן הקונה. אלו דברי ר' עקיבא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח לו דרך לפי שאין אומרים שהמוכר שייר לעצמו את הבור והדות בלא ששייר לעצמו גם אפשרות גישה אליהם. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו בתוך החוזה שהוא מוכר לו את הבית "חוץ מאלו", הבור והדות — שאינו צריך ליקח לו דרך. וטעמו של ר' עקיבא, שכיון שהוסיף המוכר והדגיש שלא לצורך שהבור והדות אינם נכללים במכר, יש להבין ששייר לעצמו גם את הזכות להגיע אליהם. הרי שסבור ר' עקיבא שאם אדם משתמש בלשון יתירה שאינה נחוצה לעניינה — יש בכך כוונה מיוחדת, ויש ללמוד מלשון זו תוספת דברים. ובדרך זו הולך גם רב לענין משנתנו.