חֲטוֹף וּבְרִיךְ. וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבְרִיךְ.

חטוף כוס של ברכה לברכת המזון ובריך [וברך] קיים אתה את המצווה. וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבא בריה [בנו]: חטוף ובריך [וברך] וזכה אתה במצווה זו.

לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְאָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם! כָּךְ הוּא. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי גּוּלְיָירִים מִתְגָּרִין בַּמִּלְחָמָה וְגִבּוֹרִים נוֹצְחִין!

ושואלים: למימרא [האם לומר מכאן] שהמברך עדיף [יתר] על המשתתפים בברכה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: גדול העונה "אמן" על ברכות חבירו יותר מן המברך. ואמר לו ר' נהוראי בלשון שבועה: השמים! כך הוא, שאישר שכך הוא. ואף הביא ראיה לדבר: תדע שהרי גוליירים (חילות עזר) הם מתגרין במלחמה תחילה, ואחר כך באים גבורים ונוצחין. ואם כן העונה "אמן" הוא המסיים את הדבר, ובו המצווה העיקרית!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּמַשְׁמַע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִילָּה.

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד המברך ואחד העונה "אמן" במשמע של הכתוב של הברכה, אלא שממהרין למברך תחילה לתת לו שכר טוב.

אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ״. הדרן עלך הגוים אין להם נזירות וסליקא לה מסכת נזיר

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג) ואנו דורשים כאן לא "בניך" אלא "בוניך", כלומר תלמידי חכמים הנקראים בוני ישראל.