אָמַר רַב הַמְנוּנָא: נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח שֶׁהָלְכוּ בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן – טְהוֹרִים. מַאי טַעֲמָא – דְּלָא אַלִּימָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם לְמִיסְתַּר.

א אמר רב המנונא: נזיר ועושה פסח שהיו טמאים בטומאת מת, והיזו עליהם מי חטאת, שהלכו בקבר התהום (שאינו ידוע) ביום השביעי שלהן, וכיון שלא ידעו שנטמאו — הנזיר גילח תגלחת טומאה וגמר את נזירות הטהרה שלו, ועושה הפסח הקריב את קרבנו, ואחר כך נודע להם — הרי אלו נחשבים כאילו היו טהורים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שלא אלימא [חזקה, תקיפה] טומאת התהום למיסתר [לסתור, לבטל] את מה שעשו.

מְתִיב רָבָא: יָרַד לִיטָּהֵר מִטּוּמְאַת הַמֵּת – טָמֵא, שֶׁחֶזְקַת טָמֵא – טָמֵא, שֶׁחֶזְקַת טָהוֹר – טָהוֹר!

מתיב [מקשה] רבא על כך ממה ששנינו במשנתנו, שבמקרה של טומאת התהום ירד ליטהר מטומאת המת — טמא, שחזקת טמא טמא, שחזקת טהור טהור. ואף אלה כיון שעדיין לא נגמרה טהרתם, צריך לומר שהם עוד בחזקת טמאים, ותסתור אף טומאת התהום את מה שעשו!

אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵינָא לָךְ בְּנָזִיר, שֶׁמְּחוּסַּר תִּגְלַחַת.

אמר ליה [לו] רב המנונא: מודינא [מודה אני] לך בנזיר שירד לטבול, שטמא, לפי שמחוסר תגלחת. שכיון שעדיין לא גילח ראשו לתגלחת הטומאה אינו נחשב טהור גמור, ולכן יש ללכת בו אחר חזקה ראשונה של טומאה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַף אֲנָא מוֹדֵינָא לָךְ בְּעוֹשֵׂה פֶסַח, דְּלָא מְחוּסָּר וְלָא כְלוּם. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא מְחוּסַּר הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ! אֲמַר לֵיהּ: שִׁימְשָׁא מִמֵּילָא עָרְבָא.

אמר ליה [לו] רבא: אף אנא מודינא [אף אני מודה] לך בעושה פסח שהוא טהור, דלא [שאינו] מחוסר ולא כלום, שאין צריך לעשות מעשה בגופו כדי לתקנו לקרבן, ולכן אפשר לומר שביום השביעי יש לו כבר חזקת טהרה. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] הוא עדיין מחוסר הערב שמש, שכל עוד לא העריבה השמש ביום השביעי עדיין אינו טהור גמור! אמר ליה [לו]: שימשא ממילא ערבא [השמש ממילא, מעצמה, היא מעריבה] ואין לראות בכך חסרון מעשה.

וְאַף אַבַּיֵי הֲדַר בֵּיהּ. דְּתַנְיָא:

ומעירים: ואף אביי הדר ביה [חזר בו] וקיבל את דברי רבא אלה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: התורה קבעה ארבעים יום לאחר הולדת זכר, ושמונים יום לאחר לידת נקבה כימים של "ימי טהרה" שאינה יכולה להביא קרבן לידה עד שתטבול וימלאו ימים אלה (ראה ויקרא פרק יב).

יוֹם מְלֹאת – תָּבִיא, תּוֹךְ מְלֹאת – לֹא תָּבִיא.

ואמרו חכמים: יולדת שלא נטהרה עדיין לגמרי שחזרה והפילה ולד, אם היה זה ביום מלאת ימי טהרתה, ביום שמונים ואחד — תביא קרבן לידה מיוחד גם על הוולד שהפילה, לפי שנחשב הדבר כשתי לידות וחייבת קרבן על כל אחת מהן. אם הפילה בתוך מלאת (בתוך שמונים יום ללידת נקבה) — לא תביא קרבן נוסף, אלא תצא ידי חובה בקרבן אחד, וכאילו ילדה תאומים.

יָכוֹל לֹא תָּבִיא עַל לֵידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת, אֲבָל תָּבִיא עַל לֵידָה שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת, וְתִיפַּטֵּר מִשְּׁתֵּיהֶן,

יכול לא תביא קרבן על לידה (הפלה) שלפני מלאת, אבל תביא על לידה שלאחר מלאת שאם הפילה שוב ולד לאחר ימי מלאת של לידה ראשונה, אך עדיין בימי מלאת של לידה (הפלה) שניה, תביא קרבן נוסף ותיפטר מחובת שתיהן —

תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ״. בְּיוֹם מְלֹאת – תָּבִיא, תּוֹךְ מְלֹאת – לֹא תָּבִיא.

תלמוד לומר: "ובמלאת ימי טהרה תביא "וכו' (ויקרא יב, ו), להדגיש: רק אם הפילה ביום מלאת עצמו — תביא קרבן על הלידה (הפלה) הנוספת, אך אם הפילה תוך ימי מלאת — לא תביא.

אֲמַר רַב כָּהֲנָא: שָׁאנֵי הָכָא דִּמְחַסְּרָא קָרְבָּן, הָתָם נַמִי מִחַסְּרָא הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ!

אמר רב כהנא: לכאורה, הטעם מדוע אינה מביאה על לידה שבתוך מלאת הוא, כי שאני הכא דמחסרא קרבן [שונה כאן שמחוסרת קרבן] שהרי בתוך מלאת עדיין אינה רשאית להקריב קרבן, ומשום כך אינה מתחייבת בקרבן נוסף. ואולם יש לשאול: הלא התם נמי [שם גם כן] ביום מלאת, שאם הפילה בו מביאה קרבן נפרד על ההפלה הנוספת, הרי מחסרא [מחוסרת] הערב שמש!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: שִׁימְשָׁא מִמֵּילָא עָרְבָא.

אמר ליה [לו] אביי: שימשא [השמש] ממילא ערבא [מעריבה] ואין זה נקרא חסרון טהרה. הרי שקיבל את הסברו של רבא בענין זה.

מתני׳ הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִילָּה, מוּשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ – נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּפוּסָתוֹ,

המוצא מת בתחילה. כלומר, מצא מת אחד במקום שלא היה ידוע כלל שנקבר שם, ואותו המת היה מושכב כדרכו כמנהג הנקברים היהודים — נוטלו ומוציאו משם ואת תפוסתו (מה שנמצא מסביב לו). מפני שיש להניח שהיה שם מת זה בלבד ונקבר שם רק בדרך ארעי על מנת לפנותו, ואינו צריך לחשוש שהיה שם בית קברות (שאסור לפנותו) ואין לו לחשוש לטומאה אחרת, שמא נקבר עוד אדם סמוך למת זה.

שְׁנַיִם – נוֹטְלָן וְאֶת תְּפוּסָתָן. מָצָא שְׁלֹשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לְזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה – הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת.

מצא שנים (שני מתים) — נוטלן ואת תפוסתן. מצא שלשה מתים, אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה בצורה אחידה — הרי זו שכונת קברות, שיש לחשוש שהיה בית קברות עתיק.