יָצָא גּוֹי שֶׁאֵין לוֹ טוּמְאָה. מְנָלַן דְּלֵית לְהוּ טוּמְאָה? דְּאָמַר קְרָא ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָהָל, יָצָא זֶה שֶׁאֵין לוֹ קָהָל.

יצא גוי שאין לו טומאה, שאינו נטמא אף אם נגע במת, שאינו בכלל נזירות. ושואלים: מנלן דלית להו [מניין לנו שאין להם לגויים] טומאה? — שאמר קרא [הכתוב] בדינו של הנכנס למקדש כשהוא טמא "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל" (במדבר יט, כ) ומכאן למדים שדין טומאה נוהג רק במי שיש לו קהל, יצא זה הגוי שאין לו קהל, שהרי איננו שייך לקהל ישראל.

מִמַּאי? דִּלְמָא כָּרֵת הוּא דְּלָא מִיחַיַּיב, אֲבָל אִיטַּמּוּיֵי מִיטַּמּוּ. אָמַר קְרָא ״וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא״. כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה יֵשׁ לוֹ טוּמְאָה, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה – אֵין לוֹ טוּמְאָה.

ושואלים: ממאי [ממה, מניין] יודע אתה מהכתוב הזה שאין בו דין טומאה כלל? דלמא [שמא] כרת הוא שלא מיחייב [מתחייב] על כניסתו למקדש כשהוא טמא, אבל איטמויי מיטמו [להיטמא נטמאים הם]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט), לומר: כל שיש לו אפשרות של טהרה מטומאתו על ידי מי חטאת — יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה — אין לו טומאה.

וְאֵימָא: טָהֳרָה הוּא דְּלָא הָוְיָא לֵיהּ, טוּמְאָה הָוְיָא לֵיהּ. אָמַר קְרָא ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״.

ומקשים, ואימא [ואמור]: טהרה הוא דלא הויא ליה [שאין לו] אבל טומאה הויא ליה [יש לו]! ומשיבים: לכן אמר קרא [הכתוב] "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא" (במדבר יט, כ) — ללמד ששני הדברים תלויים זה בזה, ומי שאין לו טהרה במי החטאת, אף אין לו דין טומאה.

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אֲמַר: שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״.

רב אחא בר יעקב אמר הסבר אחר לכך שאף שבנזיר, כמו בערכין, נאמר "איש" והיה מקום לרבות גוי לנזירות, אין הוא בכלל נזירות. שאני הכא [שונה כאן] בדין נזירות, שנאמר בו איסור טומאה לאביו ולאמו, ובענין זה אין הגוי שיייך, משום שאמר קרא [הכתוב] "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו) לומר:

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחֲלָה – יֵשׁ לוֹ טוּמְאָה, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ נַחֲלָה – אֵין לוֹ טוּמְאָה. אִי הָכִי עֲבָדִים נַמִי לָא.

כל מי שיש לו בנים לענין ירושת נחלה שיכול להוריש לבניו כל סוגי ירושה, ובכלל זה עבדים, יש לו דין אבהות ביחס לאותם בנים אף לענין טומאה, וכל שאין לו נחלה — אין לו דין אב לענין טומאה, ולכן הגוי שאינו בכלל האפשרות לרשת עבדים מאביו — אף אינו בכלל טומאה לאביו, ולכן אין הוא גם בכלל נזירות, שנאמר בה "לאביו ולאמו לא יטמא". ומקשים: אי הכי [אם כך] עבדים נמי [גם כן] לא יהיה להם דין טומאה, וממילא גם דין נזירות, שהרי אין להם נחלה וירושה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי עֲרָכִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲרִיכִין, וְאֵין הַגּוֹיִם מַעֲרִיכִין. יָכוֹל לֹא יְהוּ נֶעֱרָכִין – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״.

אלא אמר רבא: יש לחזור ולפתור את השאלה, במה שונה דין הגויים בנזירות מערכין, למרות שבשניהם נאמר "איש", באופן אחר. בשלמא גבי [נניח אצל] דין ערכין שנאמר בפרשת ערכין בתורה "דבר אל בני ישראל" (ויקרא כז, ב) אנו למדים: בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין, יכול לא יהו נערכין — תלמוד לומר: "איש (איש)"(ויקרא כז, ב).

הָכָא, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹזְרִין וּמְבִיאִין קָרְבָּן, וְאֵין הַגּוֹיִם נוֹזְרִין וּמְבִיאִין קָרְבָּן. יָכוֹל אַף לֹא יְהוּ נְזִירִין כְּלָל – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״?

אבל הכא [כאן] בענין נזירות, אם רוצה אתה לומר שגויים בכלל נזירות, איך תדרוש בדרך זו? מ"בני ישראל" תלמד כי בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין הגוים נוזרין ומביאין קרבן. ומן המלה "איש" תאמר: יכול אף לא יהו נזירין כלל — תלמוד לומר "איש" לרבות?

אָמְרִי: אִי מִשּׁוּם קָרְבָּן – לָאו מֵהָכָא נָפְקָא לֵיהּ, אֶלָּא מֵהָתָם: ״לְעוֹלָה״, פְּרָט לִנְזִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי!

הרי אמרי [אומרים] בתשובה על כך: אי [אם] משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה [לא מכאן יוצא, נובע, לו הדבר], אלא מהתם [משם] מכתוב אחר, שנאמר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה" (ויקרא כב, יח) — פרט לקרבן נזירות שאין הגוי מקריב, אלו דברי ר' יוסי הגלילי! ואם כן מה שנאמר "בני ישראל" בנזירות לא למעט קרבן בא שהרי כבר נתמעטו מכך הגויים, אלא למעט כל עיקרה של הנזירות.

אֵימָא: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹזְרִין נְזִירוּת עוֹלָם, וְאֵין הַגּוֹיִם נוֹזְרִים נְזִירוּת עוֹלָם. יָכוֹל לֹא יְהוּ נְזִירִים – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִי כְּתִיב נְזִיר עוֹלָם?

ושואלים: עדיין ניתן ללמוד שגוי שייך בנזירות, אימא [אמור] ודרוש כך את הכתובים: הכתוב "דבר אל בני ישראל" (במדבר ו, ב), מלמד שבני ישראל נוזרין נזירות עולם — ואין הגוים נוזרים נזירות עולם, יכול לא יהו נזירים כלל — תלמוד לומר: "איש" (במדבר ו, ב)! אמר ר' יוחנן: מי כתיב [האם נאמר] בכתוב "נזיר עולם"? "נזיר" סתם נאמר, והכתוב ממעט גויים מכל דין נזירות, וכל סוג.

אֵימָא: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַדִּירִין בְּנֵיהֶם בְּנָזִיר, וְאֵין הַגּוֹיִם מַדִּירִין בְּנֵיהֶם בְּנָזִיר. יָכוֹל לֹא יְהוּ נְזִירִים – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״. הָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר.

ומקשים עוד, אימא [אמור] כך את דרשת הכתוב: בני ישראל מיוחדים בנזירות לפי שהם מדירין בניהם הקטנים בנזיר, ואין הגוים מדירין בניהם בנזיר, יכול לא יהו נזירים בעצמם — תלמוד לומר: "איש"! ומשיבים, האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר שהאב מדיר את בנו, ואינו כתוב במקרא, ובודאי לא בא הכתוב למעט אותו.

אֵימָא: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְגַלְּחִין עַל נְזִירוּת אֲבִיהֶן, וְאֵין הַגּוֹיִם מְגַלְּחִין עַל נְזִירוּת אֲבִיהֶן.

ומקשים עוד, אימא [אמור] כך: בני ישראל יש להם דין מיוחד בנזירות שהם מגלחין על קרבנות נזירות אביהן ואין הגוים מגלחין על נזירות אביהן.