וְאִי וַדַּאי נָזִיר הוּא – עוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה, וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם טָמֵא וּמוּחְלָט הוּא – עוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנוֹ.

וכך הוא מתנה, שאי [אם] ודאי נזיר הוא מתחילה, שלא היה טמא לא בטומאת מת ולא בצרעת, עולה הראשונה שהביא לאחר תגלחת ראשונה היתה לשם חובה של נזירות טהרה, וזו שמביא כעת היא נדבה. ואם טמא ומוחלט הוא מתחילה, נמצא כי עולה הראשונה שהביא היתה נדבה, וזו שמביא עכשיו היא חובה, וזה קרבנות אחרים שמביא עכשיו, אשם ושלמים, הם שאר קרבנו.

טָמֵא סָפֵק וּמוּחְלָט וַדַּאי – אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁמוֹנָה יָמִים, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה יָמִים.

עד כאן לגבי המקרה שדובר בו במשנה. ומעתה יידונו מקרים דומים. נזיר שהיה טמא טומאת המת מספק, ומצורע מוחלט ודאי — אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, שסופר שבעה ימים, ולאחר מכן נטהר מטומאת הצרעת, וביום השמיני מביא קרבנותיו, ומותר לאכול אז קדשים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים, שצריך לספור עוד שלושים יום לנזירותו ומגלח, ואחר כך סופר עוד שלושים יום, שמא התגלחת הקודמת היתה תגלחת טומאתו, וזו היא נזירות טהרתו.

מוּחְלָט סָפֵק וְטָמֵא וַדַּאי – אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה יָמִים, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה יָמִים.

ועוד מקרה: נזיר שהיה מוחלט ספק וטמא ודאי — אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים, שמגלח לאחר שבעה ימים משום טומאה ודאי, ומתחיל למנות שלושים ימי נזירות מחדש. ובסוף ימי הנזירות הללו מגלח שוב ואז הוא טהור מספק טומאת הצרעת ואוכל בקדשים. ואולם שותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים, כי שמא היה מצורע מוחלט וטמא, ושתי תגלחות ראשונות (של שבעה ושל שלושים ושבעה) עלו לו רק לטהרת מצורע בחלוטו ובספירתו, וצריך לספור עוד שלושים יום לנזירות טהרה.

טָמֵא וַדַּאי וּמוּחְלָט וַדַּאי – אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שְׁמוֹנָה יָמִים, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לְמֵתִים לְאַחַר אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה יָמִים.

ועוד מקרה: נזיר שהיה טמא ודאי ומוחלט ודאי — אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים שמגלח מיד תגלחת ראשונה של צרעתו, ומונה שבעה ימים ומגלח שוב לצרעתו, ולמחרת אוכל בקדשים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים, שמונה שבעה ימים נוספים של גידול שיער לתגלחת טומאתו ומגלח, ומונה שלושים יום לתגלחת טהרתו.

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נָזִיר טָהוֹר וּמְצוֹרָע, מַהוּ שֶׁיְּגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְעוֹלָה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן? אָמַר לָהֶן: אֵינוֹ מְגַלֵּחַ.

שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: נזיר טהור והוא גם מצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה (תיחשב) לו לכאן ולכאן, כלומר גם לצורך תגלחת הצרעת וגם לצורך תגלחת הנזירות? אמר להן: אינו מגלח.

אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? אָמַר לָהֶן: אִילּוּ זֶה לְגַדֵּל וְזֶה לְגַדֵּל, וְזֶה לְהַעֲבִיר וְזֶה לְהַעֲבִיר – יָפֶה אַתֶּם אוֹמְרִים. עַכְשָׁיו, נָזִיר – לְהַעֲבִיר, וּמְצוֹרָע – לְגַדֵּל.

אמרו לו: למה? אמר להן: אילו מהות שתי התגלחות היתה שווה, שזה לגדל שיער וזה לגדל שיער, וכן זה להעביר שיער וזה להעביר שיער — יפה אתם אומרים. עכשיו מהות שתי התגלחות היא שונה, נזיר מגלח — כדי להעביר את שערו, ומצורע — כדי לגדל שיוכל שוב לגלח לאחר ימי ספרו.

וְלֹא תַּעֲלֶה לוֹ לִימֵי חִלּוּטוֹ, וְתַעֲלֶה לוֹ לִימֵי סְפָרוֹ. וְאָמַר לָהֶן: אִילּוּ זֶה לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וְזֶה לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – יָפֶה אַתֶּם אוֹמְרִים, אֶלָּא מְצוֹרָע לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וְנָזִיר לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים.

ושאלו עוד התלמידים: ואף אם לא תעלה לו תגלחת נזירות לתגלחת של סוף ימי חלוטו, ואולם עדיין תעלה לו תגלחת שבסוף ימי ספרו, ששוב אינו צריך לגלח, ואינה אלא להעביר את השיער! ואמר להן: אילו זה היה נעשה לפני זריקת דמים וזה לפני זריקת דמים — יפה אתם אומרים, אלא מצורע מגלח לפני זריקת דמים של הקרבן, ונזיר לאחר זריקת דמים ואין דמיון מוחלט ביניהן.

וְלֹא תַּעֲלֶה לוֹ לִימֵי צָרַעְתּוֹ וּנְזִירוּתוֹ, וּתַעֲלֶה לוֹ לִימֵי צָרַעְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ. אָמַר לָהֶן: אִילּוּ זֶה לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם וְזֶה לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם – יָפֶה אַתֶּם אוֹמְרִים, אֶלָּא טָמֵא לְאַחַר בִּיאַת מַיִם מְצוֹרָע לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם.

ועוד שאלו אותו: ולא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו, ותעלה לו לפחות לימי צרעתו לתגלחת טומאתו ששתיהן לפני זריקת דמים! אמר להן: אילו זה מגלח לפני ביאת מים, כלומר, לפני שטובל, וזה לפני ביאת מים — יפה אתם אומרים. אלא נזיר טמא מגלח לאחר ביאת מים, מצורע — לפני ביאת מים.

אָמְרוּ לוֹ: יָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה לוֹ לִימֵי סְפָרוֹ וְלִנְזִירוּתוֹ. וְתַעֲלֶה לוֹ לִימֵי חִלּוּטוֹ וְטוּמְאָתוֹ – דְּזֶה לְגַדֵּל וְזֶה לְגַדֵּל הוּא!

אמרו לו: יפה אמרת שלא תעלה לו תגלחת אחת לימי ספרו ולנזירותו. ואולם נאמר שתעלה לו לפחות לימי חלוטו וטומאתו, שזה לגדל וזה לגדל הוא!

אָמַר לָהֶן: נָזִיר טָהוֹר וְהוּא מְצוֹרָע – זֶה לְגַדֵּל וְזֶה לְהַעֲבִיר, וְאִם נָזִיר טָמֵא וְהוּא מְצוֹרָע – זֶה לִפְנֵי בִּיאַת מַיִם וְזֶה לְאַחַר בִּיאַת מַיִם.

אמר להן: בכל אופן שהוא אין דמיון מלא בין תגלחת נזיר ותגלחת מצורע. שאם נזיר טהור והוא מצורע יש הבדל ביניהם כי זה מצורע לגדל שיער, וזה נזיר טהור להעביר שיער ואם נזיר טמא והוא מצורע יש הבדל אחר — זה מצורע לפני ביאת מים וזה נזיר טמא לאחר ביאת מים.