אָמַר לָךְ בַּר פַּדָּא, אֵימָא סֵיפָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה. אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שְׁלֹשִׁים בָּעֵינַן – נִסְתּוֹר כּוּלְּהוּ.

אמר [יכול היה לומר] לך בר פדא: אימא סיפא [אמור את סוף] המשנה, ר' אליעזר אומר: אינו סותר (שובר) ומונה מחדש עוד אלא שבעה ימים של נזירות. אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי שלשים יום בעינן [צריכים אנו] לנזירות, אם כן נסתור כולהו [שיסתור את כל הימים כולם], שהרי זהו עדיין בתוך ימי נזירותו. ומכאן שסתם נזירות היא בת עשרים ותשעה יום!

קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ.

ודוחים: מכאן אין ראיה, שכן קסבר [סבור] ר' אליעזר: מקצת היום ככולו, וכאילו כבר סיים את הנזירות בתחילת יום השלושים.

תְּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם״. נִטְמָא יוֹם מֵאָה – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ – נִסְתּוֹר שִׁבְעָה, וְאִי לָא סָבַר מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ – לִיסְתּוֹר כּוּלְּהוּ!

ובעיקר שיטתו של ר' אליעזר מתקשים, תנן [שנינו במשנה]: האומר "הריני נזיר מאה יום", נטמא ביום מאה — סותר את הכל ולאחר שמקריב קרבן נזיר טמא חוזר ומונה מחדש מאה ימי נזירות. ר' אליעזר אומר: אינו סותר ומונה מחדש אלא שלשים יום בלבד. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שסבר ר' אליעזר שמקצת היום ככולו — אם כן נסתור [שיסתור] רק שבעה ימים, שייחשב לו כאילו נטמא לאחר שהשלים את ימי נזירותו, ואי לא סבר [ואם אינו סבור] שמקצת היום ככולו — ליסתור כולהו [שיסתור את כולם], שהרי נטמא בתוך זמן נזירותו!

לְעוֹלָם לָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ. אִי הָכִי לִיסְתּוֹר כּוּלְּהוּ! אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָמַר קְרָא ״זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ״ הַתּוֹרָה אָמְרָה: נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת – תֵּן לוֹ תּוֹרַת נָזִיר.

ומשיבים: לעולם לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת היום ככולו. ומקשים: אי הכי ליסתור כולהו [אם כך שיסתור את כל הימים כולם]! אמר ריש לקיש: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר: אמר קרא [הכתוב] "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו" (במדבר ו, יג), התורה אמרה: אם נטמא ביום מלאת, בדיוק ביום שנשלמה בו הנזירות — תן לו תורת נזיר סתם, שיסתור רק כדי נזירות אחת, וסתם נזירות היא בת שלושים יום.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״עַד מְלֹאת הַיָּמִם״.

עד כאן הדיונים בעיקרי שיטות רב מתנא ובר פדא. ומעתה מציעים, לימא כתנאי [האם נאמר שנחלקו כמחלוקתם של תנאים], ששנינו בברייתא: נאמר בפרשת נזיר "עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו

שׁוֹמְעַנִי מִיעוּט ״יָמִים״ שְׁנַיִם – תַּלְמוּד לוֹמַר ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע״. אֵין גִּידּוּל שֵׂעָר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

"(במדבר ו, ה), שומעני (שומע אני) מתוך זה שמיעוט "ימים" שנים, שבכך יצא חובת נזירות — תלמוד לומר "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה) — אין גידול שער פחות משלשים יום, אלו דברי ר' יאשיה.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״עַד מְלֹאת הַיָּמִם״. אֵי אֵלּוּ הֵן יָמִים שֶׁצְּרִיכִין לְמַלְּאוֹת – הֱוֵי אוֹמֵר שְׁלֹשִׁים.

ר' יונתן אומר: אינו צריך לראיה זו, שהרי הוא אומר "עד מלאת הימים" אי אלו הן ימים שצריכין למלאת — הוי אומר שלשים כי זמן חודש הלבנה הוא עשרים ותשעה יום וחצי, וכדי למלא את הימים משלימים את החודש לשלושים יום. ונמצא שרק בתקופה של חודש יש משמעות של "מלאת הימים".

מַאי לָאו, רַב מַתָּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, וּבַר פַּדָּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹנָתָן?

ולענייננו, מאי לאו [האם לא] נאמר שרב מתנא הוא שאמר כדעת ר' יאשיה, שהראיה היא מהפסוק "קדוש יהיה גדל פרע", ולכן נזירות היא בת שלושים יום, ובר פדא הוא שאמר כדעת ר' יונתן שלמדים מימי החודש שהם עשרים ותשעה, ולכן אף נזירות היא בת עשרים ותשעה יום?

אָמַר לָךְ רַב מַתָּנָא: כּוּלֵּי עָלְמָא שְׁלֹשִׁים בָּעֵינַן, וְהָכָא בְּ״עַד״ וְעַד בִּכְלָל פְּלִיגִי. רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר: ״עַד״ וְלֹא עַד בִּכְלָל, וְרַבִּי יוֹנָתָן סָבַר: ״עַד״ וְעַד בִּכְלָל.

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב מתנא: אין מחלוקת בדבר, שכן כולי עלמא [לדעת הכל] שלשים יום בעינן [צריכים אנו], והכא [וכאן] בשאלה אחרת: האם "עד" משמעו ועד בכלל, שהתאריך שנאמר בו "עד" נמצא בכלל מנין זה, או לא, בכך פליגי [נחלקו]; ר' יאשיה סבר [סבור] "עד מלאת הימים " ולא עד בכלל ולכן אין יום שלושים נכלל, ואם כן אין להוכיח מן הכתוב שנזירות היא בת שלושים יום, ונמצא שיש צורך ללמוד מ"גדל פרע שער ראשו". ואילו ר' יונתן סבר [סבור]: "עד" ועד בכלל, ולכן הוא לומד את ההלכה שנזירות היא בת שלושים יום מלשון הכתוב במישרין. כיון שהוזכרה ברייתא זו, מפרשים את האמור בה.

אָמַר מָר: אֵי אֵלּוּ הֵן יָמִים שֶׁצְּרִיכִין לְמַלְּאוֹת – הֱוֵי אוֹמֵר שְׁלֹשִׁים. וְאֵימָא שַׁבָּת! שַׁבָּת מִי אִיכָּא חַסִּירוּתָא?

אמר מר [החכם] ר' יונתן: אי אלו הן ימים שצריכין למלאות — הוי אומר שלשים. ושואלים: מנין שמדובר פה בחודש, שיש בו שלושים יום? ואימא [ואמור] שבת (שבוע) שגם הוא נשלם ביום השבת הבא לאחר ששת ימי החול! ודוחים: שבת (שבוע) מי איכא חסירותא [האם יש בו צד חסרון] שיש לומר בו שכאשר באה שבת הרי הוא שבוע מלא? אלא דווקא בחודשים יש חסרים ומלאים, ולכן יש מקום לדבר על "מלאת הימים".