מתני׳ מֵת אֶחָד מֵהֶן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר,

במשנה הקודמת דובר בשני נזירים שנטמא אחד מהם ולא ידוע איזה הוא, והתבאר כיצד הם מביאים קרבנות טומאה וטהרה כאחד ויוצאים מידי ספק זה. ובמשנה זו דנים מה יעשו אם מת אחד מהן לפני שהביאו את הקרבנות. אמר ר' יהושע: יבקש הנזיר הנותר מאחד מן השוק (סתם אדם) שידור כנגדו בנזיר, לפי התנאים שיתנה, כדי שיוכל להקריב עמו יחד.

וְאוֹמֵר: ״אִם טָמֵא הָיִיתִי – הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד, וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״. וְסוֹפְרִין שְׁלֹשִׁים, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טוּמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְּסָפֵק״.

ואומר לו כך: אם טמא הייתי — הרי אתה נזיר מיד, ואם טהור הייתי — הרי אתה נזיר אחר שלשים יום. וסופרין עתה שניהם שלשים יום, ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר הנזיר שהיה בו הספק: אם אני הוא שהייתי הטמא — קרבן טומאה שלי, וקרבן טהרה — שלך. ואם אני הוא שהייתי הטהור — קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שהבאנו יהיה בספק.

וְסוֹפְרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם אֲנִי הַטָּמֵא – קָרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ, וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר – קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טוּמְאָה בְּסָפֵק, וְזֶהוּ קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ״.

וסופרים עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה, ואומר אותו הנזיר שהיה בו הספק: אם אני הייתי הטמא — קרבן טומאה שהבאנו בסוף השלושים הקודמים היה שלי, וקרבן טהרה שהבאנו אז — היה שלך, וזה שאני מביא כעת — הוא קרבן טהרתי של עכשיו. ואם אני הוא הטהור בין השניים שהיה בהם ספק הטומאה — קרבן טהרה שלי היה, וקרבן טומאה שהבאנו היה רק בספק, ולפיכך זהו קרבן טהרתך שלך.

אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא: וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר? אֶלָּא, מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר: ״אִם טָמֵא הָיִיתִי – הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי, וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי, וְהַחַטָּאת מִסָּפֵק״.

אמר לו בן זומא: ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר? איך אפשר ליצור הלכה על סמך שיימצא אדם אחר שיהיה מוכן לנדור נדר נזירות מתאים, בכל הימים הללו! אלא, יש לו תקנה אחרת: מביא לאחר שלושים ימי נזירות חטאת העוף ועולת בהמה, ואומר: אם טמא הייתי — החטאת היא מחובתי כנזיר שנטמא, והעולה היא קרבן נדבה סתם. ואם טהור הייתי — העולה מחובתי כקרבן נזיר טהור, והחטאת באה מספק.

וְסוֹפֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר: ״אִם טָמֵא הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי – הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה, וְזוֹ נְדָבָה. וְזוֹ שְׁאָר קָרְבָּנִי״.

וסופר שלשים יום אחרים, ומביא קרבן טהרה, ואומר: אם טמא הייתי — העולה הראשונה שהבאתי תיחשב לנדבה, וזו שאני מביא כעת היא חובה. ואם טהור הייתי — העולה הראשונה שהבאתי עלתה לשם חובה של נזירות טהרה, וזו שאני מביא כעת נדבה, וזו, שאר הקרבנות, החטאת והשלמים שהבאתי עכשיו — הם שאר קרבני, קרבן הנזירות שצריך הייתי להביא קודם.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא.

אמר ר' יהושע: לפי שיטתך נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, שאם היה טהור, הרי הביא עולה לטהרתו תחילה, ורק לאחר שלושים יום הביא שאר הקרבן. אבל הודו לו חכמים לבן זומא ואין חוששים לשיקול זה של הבאת קרבנות לחצאים.

גמ׳ וְלַיְיתֵי! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ אֶת הַתַּלְמִידִים.

שנינו שר' יהושע טען כנגד בן זומא שנמצא מביא קרבנותיו לחצאים, ושואלים: מה הפגם בכך? ולייתי [ושיביא] לחצאים! אמר רב יהודה אמר שמואל: לא אמר ר' יהושע הערה זו משום שסבר שיש איסור בכך, אלא כדי לחדד בה את התלמידים, שיתעוררו הם להעיר כנגדו שאין פגם בכך.

אֲמַר רַב נַחְמָן: מַאי לִיעֲבִיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְדַקֵּיהּ דְּלָא לִיסְרוּ?

אמר רב נחמן בלשון מבודחת: מאי ליעביד ליה [מה יעשה לו] ר' יהושע לדקיה [לבני המעיים של הבהמות שלו] שלא ליסרו [יסריחו], שאם הוא סבור שצריך שיהיו קרבנות הטהרה כולם באים בבת אחת, הרי יצטרך להמתין שלושים יום בין קרבן לקרבן.

מתני׳ נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק – אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם,

נזיר שהיה ביום הראשון שנזר טמא בספק שהוא ספק טמא טומאת מת, וגם מוחלט בספק שספק אם היה טמא טומאת צרעת. מה יעשה כדי לתקן חובות תגלחת של נזיר טהור וטמא של מצורע? — אוכל בקדשים אחר ששים יום מזמן שנדר בנזירות, שרק אז יוצא לגמרי מידי ספק טומאת הצרעת.

וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם.

שלאחר שלושים יום מגלח תגלחת ראשונה לתחילת טהרתו מן הצרעת, ולאחר שלושים יום מגלח תגלחת שניה — תגלחת ימי ספרו, ואז מותר באכילת קדשים, ואולם שותה יין ומטמא למתים לסיים נדר נזירותו רק אחר מאה ועשרים יום. כי אולי היה קודם מצורע מוחלט, ותגלחות שעשה לשם צרעת אינן נחשבות לו לתגלחת לשם נזירות. ולכן לאחר שישים יום הראשונים צריך להמתין עוד שלושים יום לשם נזירות ומגלח. ועדיין אינו יוצא ידי חובתו, כי אולי היה טמא, ותגלחת זו שלאחר תשעים יום היתה לתגלחת טומאה, ולכן ינהג נזירות עוד שלושים יום, ולאחר מאה ועשרים יום מגלח ויוצא ידי חובת נזירות.

שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחָה תִּגְלַחַת הַנָּזִיר בִּזְמַן שֶׁהוּא וַדַּאי, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהוּא סָפֵק – אֵינוֹ דּוֹחֶה.

ומדוע לא יגלח מיד אחר שבעה ימים ראשונים לצרעתו, ותגלחת שניה לצרעתו אחר שבעה ימים נוספים — משום שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר רק בזמן שהוא מצורע ודאי. אבל בזמן שהוא ספק מצורע — אינו דוחה, ולכן צריך להמתין לכל אחת מתגלחות הצרעת שלושים יום.