דְּלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, לֵילַף מִכֹּהֵן דְּדָחֵי!

ומשיבים: כוונת הדברים היא שבכל אחד משני כתובים אלה, "ראשו" ו"זקנו", משמע [משמעות] הדברים באה למידחי [לדחות] לאו גרידא [בלבד], ובאותה מידה משמע למידחי [משמעות הדברים באה לדחות] לא תעשה ועשה, שהרי הכתוב עצמו מדבר בלשון כללית ואינו מפרש שהמצוה מתייחסת לאדם מסויים, אלא לכל מי שחל עליו חיוב זה (ואפילו היה כהן או נזיר). הילכך (על כן) כיון שאין אנחנו יודעים על מה מדבר כל כתוב — שקול הוא ויבואו שניהן, שני מקראות, שאחד מהם מלמדנו לענין נזיר, והשני לענין כהן.

אֶלָּא, מִכֹּהֵן לָא יָלְפִינַן; מַה לְּכֹהֵן – שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. נָזִיר מִכֹּהֵן נַמִי לָא יָלֵיף – שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל.

ולא ניתן היה להסתפק באחד משני הכתובים וממנו ללמוד לאחר שיבוא עשה וידחה לא תעשה, שכן כהן מנזיר לא יליף [אינו למד], שכן יש צד קולא בנזיר שהנזיר ישנו בשאלה, שהוא יכול ללכת לחכם ולהישאל על נדרו ויתיר לו. נזיר מכהן לא יליף [אינו למד] שכן לאו שאינו שוה בכל. ומעירים: ובעלמא לא ילפינן מינייהו [ובכלל, לגבי דברים אחרים אין אנו למדים מהם] שעשה דוחה לא תעשה ועשה, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום להקשות ולשבור] אפשרות זו כדאמרן [כפי שאמרנו] מפני נימוקים אלה עצמם.

וּמַאן דְּמוֹקֵים לְהַאי ״רֹאשׁוֹ״ בְּנָזִיר, לָמָּה לִי ״זְקָנוֹ״?!

אמר רב: מיקל אדם שאינו נזיר כל שיער גופו בתער, שאם סובל אדם מריבוי שערו, רשאי הוא לגלח את שערות גופו ואין בדבר איסור, מלבד זקנו ופאות ראשו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: איש המעביר (המספר) שער בית השחי ובית הערוה — הרי זה לוקה משום "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), שכך היא דרכן של נשים לעשות!

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. יָכוֹל אַף כֹּהֵן מְצוֹרָע כֵּן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״זְקָנוֹ״.

ומשיבים: הא [זה] שאמרו שלוקה, מדובר במי שמעביר שערות אלה — בתער, הא [זה] שאמר רב שמותר — הרי זה במספרים, שאין בהן איסור. ומקשים: והא [והרי] רב נמי [גם כן] בתער קאמר [אמר] שמותר! ומשיבים: לא תער ממש, אלא כעין תער אמר, וכוונתו שמותר לגזור במספריים סמוך לעור, כעין גילוח התער.

וּמְנָלַן דִּבְתַעַר? דְּתַנְיָא: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. יָכוֹל אַף גִּילְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּיב – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא תַשְׁחִית״. אִי לֹא תַשְׁחִית, יָכוֹל לִיקְּטָן בְּמַלְקֵט וּבִרְהִיטְנִי חַיָּיב.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: איש המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה. מיתיבי [מקשים] על כך: העברת שיער שעושים אנשים אינה אסורה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (חכמים). אם כן מדוע לוקה? ומסבירים: מאי [מה] פירוש "לוקה" נמי דקאמר [גם כן שאמר] ר' יוחנן — כוונתו שלוקה מדרבנן [מדברי סופרים], שמלקים אותו מכות מרדות, מפני שעבר על דברי סופרים.

תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. אֵיזוֹ גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר.

שלא אתי [בא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה, לילף [שילמד] מכהן, כלומר, ממה שמותר למצורע כהן להתגלח דדחי [שדוחה] גם איסור לאו וגם איסור עשה!

וּמַאן דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי ״רֹאשׁוֹ״ לְלָאו גְּרֵידָא, לָמָּה לִי לְמִיכְתַּב ״רֹאשׁוֹ״ וְלָמָּה לִי לְמִיכְתַּב ״זְקָנוֹ״?

אלא, יש לומר שמכהן לא ילפינן [אין אנו למדים] לשאר דיני התורה, ומדוע — שכן יש להשיב על כך: מה לכהן שיש צד של קולא באיסורים שבו — שכן לאו הוא שאינו שוה בכל, שהרי איסוריו של הכהן מיוחדים רק לכהנים, ולא לכל ישראל. לפיכך, מאותו טעם נזיר מכהן נמי לא יליף [גם כן אינו נלמד] שכן לאו של כהנים לאו שאינו שוה בכל הוא, ואילו נזירות לכל ניתנה. ולכן צריך היה לימוד מיוחד מ"ראשו" שתגלחת מצורע דוחה עשה ולא תעשה של נזיר.

מַשְׁמַע לְמִידְחֵי לָאו גְּרֵידָא, וּמַשְׁמַע לְמִידְחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, הִילְכָּךְ שָׁקוּל הוּא, וְיָבוֹאוּ שְׁנֵיהֶן.

ושואלים מן הצד ההפוך: ומאן דמוקים להאי [ומי שמעמיד את זה, את הכתוב] "ראשו" בנזיר, שלומד שעשה דוחה במקרים מסויימים גם לא תעשה ועשה, ובכללם כהן שנצטרע, למה לי "זקנו"?

כֹּהֵן מִנָּזִיר לָא יָלֵיף – שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה, נָזִיר מִכֹּהֵן לָא יָלֵיף – שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. וּבְעָלְמָא לָא יָלְפִינַן מִינַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ כְּדַאֲמָרַן.

ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] ללמוד שתגלחת המצורע נעשית בתער דווקא, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: זה שנאמר "זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אף כהן מצורע כן, תלמוד לומר בהדגשה "זקנו" להודיענו שאף כהן מגלח זקנו.

אָמַר רַב: מֵיקֵל אָדָם כָּל גּוּפוֹ בְּתַעַר. מֵיתִיבֵי: הַמַּעֲבִיר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.

ועדיין יש לברר: ומנלן [ומניין לנו] שגילוח מצורע הוא בתער — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אף גילחו את הזקן במספרים יהא חייב — תלמוד לומר: "ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז), שאין האיסור אלא בהשחתת הזקן עד שורשו. אי [אם] לא תשחית דווקא, יכול ליקטן (הוציאן) את שערותיו במלקט שעוקר ותולש, וברהיטני (מעין מקצוע קטן) יהא חייב משום השחתה —

הָא בְּתַעַר, הָא בְּמִסְפָּרַיִם. וְהָא רַב נַמִי בְּתַעַר קָאָמַר! כְּעֵין תַּעַר.

תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו" שאין האיסור אלא בגילוח. ומשני הכתובים יחד נלמד: איזו גילוח שיש בו השחתה — הוי אומר זה תער. וכיון שהוצרך הכתוב להתיר גילוח הזקן למצורע, למדים שהמצורע חייב לגלח שערו בתער דוקא, שיש בכך עקירת לא תעשה של גילוח, ולשם כך נאמרה המלה "זקנו" במצורע.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּעֲבִיר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה לוֹקֶה. מֵיתִיבֵי: הַעֲבָרַת שֵׂיעָר אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי לוֹקֶה נַמִי דְּקָאָמַר – מִדְּרַבָּנַן.

ועוד שואלים: ומאן דמפיק ליה להאי [ומי שמוציא את זה] הכתוב "ראשו" לכך שעשה דוחה לאו גרידא [בלבד], של הקפה למה לי למיכתב [לכתוב] "ראשו", ולמה לי למיכתב [לכתוב] "זקנו"? והרי אם למדנו מ"זקנו" שדוחה עשה ולא תעשה, כל שכן שידחה לא תעשה לבד!