חזור
נזיר
דף נז.דְּקָתָנֵי ״וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״. שְׁמַע מִינָּהּ.
דקתני [שכן שנה] בדבריו "ואיני יודע איזה מכם" משמע שלא היה סמוך להם, שלא יכול היה אפילו להבחין מי מהם נטמא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
רש"י
גמ' אבל הכא כיון דהוו תלתא שנים נזירים והאי דקאי גבייהו אע"ג דקיימי ברה"י הויא ליה ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור:
אמר רבה בר רב הונא כגון דקאים האחד בלבד ואומר ראיתי טומאה שנזרקה לביניכם מבפנים דלא הוו להו אלא תרי כבועל ונבעלת:
דיקא נמי דלא קאי בהדייהו דקאמר ואיני יודע דאילו הוה קאי בהדייהו אי אפשר דלא הוה ידע:
תוספות
באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברשות היחיד ואם תאמר אם כן יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה . ברשות היחיד שורפין עליה [תרומה] ויש לומר דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם דודאי אחד טהור ואם תאמר אם כן מאי פריך מעיקרא והא ספק טומאה ברשות הרבים הוא כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה והא ספק טומאה ברשות הרבים דמטהרינן נמי מסוטה גמרינן לה ולא ילפינן אלא דבר שאפשר להיות והכא בודאי אחד טמא ויש לומר דספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן ליה אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתיה וילפינן ליה מקרא פרק קמא דחולין (דף י:) להעמיד כל דבר אחזקתיה אף על גב דודאי אחד טמא כיון דלא ידעינן ליה ואף על גב דבפרק קמא דחולין (ג"ז שם) למאי דקא סלקא דעתיה קאמר התם הילכתא גמירי לה ומשמע התם דספק טומאה ברשות הרבים לאו משום חזקה אלא נגמר מסוטה במסקנא לא קאי הכי ובמקום אחר [בריש מסכת נדה.] מפורש באורך:
״מְגַלְּחִין וּמְבִיאִין״. וְאַמַּאי? דִּילְמָא לָאו טְמֵאִין אִינּוּן, וְקָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן.
שנינו במשנה ששני הנזירים "מגלחין ומביאין". ושואלים: ואמאי [ומדוע] הם מגלחים? והרי דילמא לאו טמאין אינון [שמא לא טמאים הם] שניהם, והרי כל אחד מהם קעביד [עושה] הקפה שמקיף פאת ראשו כשמגלח כל שערו שלא לצורך. ואם אינו צריך לגלח נמצא שעובר על איסור לא תעשה! אמר שמואל: מדובר כאן כגון שהיו נזירים אלה אשה שאיננה אסורה בהקפת הראש וכן קטן שאינו חייב במצוות.
תוספות
דקתני ואיני יודע דמשמע שלא נודע לו מעולם משום דלא הוה בהם מדלא קתני שכחתי:
וְלוֹקְמָא בְּגָדוֹל, וְהַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ לָא שְׁמָהּ הַקָּפָה! מִדְּלָא מוֹקִים לָהּ הָכִי – שְׁמַע מִינָּהּ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה.
את דברי שמואל אלה מבררים: ולוקמא [ושיעמיד] את המשנה בגדול, ומותר הדבר מטעם שהקפת כל הראש, אם מגלח את כל שערות ראשו ולא פאת ראשו בלבד, לא שמה (אינה נחשבת) הקפה שאסורה מן התורה! אלא מדלא מוקים לה הכי [מכיון שאינו מעמיד ומסביר את המשנה כך] שמע מינה [למד מכאן] כי קסבר [סבור] שמואל: הקפת כל הראש — שמה הקפה.
תוספות
והא קא עביד הקפה [בראש] השחתת הקפה:
[באשה] בראש האשה שאינה אסורה בהקפה דדרשינן בסמוך כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה:
מָר זוּטְרָא מַתְנֵי לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא דִּשְׁמוּאֵל אַסֵּיפָא: נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק – אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת. וְהָא קָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן.
מר זוטרא מתני לה להא שמעתא דשמואל אסיפא [היה שונה את ההלכה הזו של שמואל על סופה של המשנה] להלן: נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק — אוכל בקדשים לאחר ששים יום ומגלח ארבע תגלחות. ויש מקום לשאול: והא [והרי] כיון שהוא ספק ואין זה ברור שחייב בתגלחת קעביד [עושה הוא] בתגלחתו הקפה של הראש שאסורה! אמר שמואל: מדובר באשה וקטן שאינם אסורים בהקפה.
אָמַר רַב הוּנָא: הַמַּקִּיף אֶת הַקָּטָן הֲרֵי הוּא חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא: וְדִידָךְ מַאן מְגַלַּח לְהוֹן? אֲמַר לֵיהּ: חוֹבָה. תִּקְבְּרִינוֹן חוֹבָה לְבָנֶיהָ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא אִקַיַּים לֵיהּ זַרְעָא לְרַב הוּנָא.
ובענין זה אמר רב הונא: גדול המקיף את פאות ראשו של הקטן הרי הוא חייב, אף שהקטן עצמו אינו חייב במצוות. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה, שהיה סבור שאין בכך איסור, לרב הונא: ודידך מאן מגלח להון [ואת הילדים שלך מי מגלח אותם] ומקיף את פאת ראשם? שהרי לשיטתך אסור לגדול להקיף שערו של קטן! אמר ליה [לו]: חובה אשתי. שהיא כאשה איננה אסורה בהקפה. אמר לו רב אדא בר אהבה בתרעומת: תקברינון [תקבור] חובה לבניה אם כך היא עושה. ומספרים: כולהו שני [כל שנותיו] של רב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא [התקיים לו זרע] לרב הונא שהיו ילדיו מתים, בגלל ביטוי זה של קללה שיצא מפי רב אדא.
תוספות
והא קא עביד השחתת זקן דבספק תגלחת מצורע מגלח זקנו בתער וקעבר בהשחתת זקן ובהקפת ראש מספק:
מִכְּדִי תַּרְוַיְיהוּ סְבִירָא הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה, בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב הוּנָא סָבַר: ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַּשְׁחִית [אֵת] פְּאַת זְקָנֶךָ״. כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַשְׁחָתָה – יֵשׁ לוֹ הַקָּפָה, וְהָנֵי נָשֵׁי, הוֹאִיל וְלֵיתְנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה – לֵיתְנְהוּ נַמִי בְּהַקָּפָה.
ושואלים: מכדי תרוייהו סבירא [הרי שניהם רב הונא ורב אדא סבורים] שהקפת כל הראש שמה הקפה, אם כן במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], כלומר, מה טעמו של כל אחד מהם? ומסבירים: רב הונא שאוסר לגדול להקיף לקטן ומתיר לאשה לעשות זאת, סבר [סבור] נאמר "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית [את] פאת זקנך" (ויקרא יט, כז) וצירוף האיסורים בכתוב זה בא ללמד: כל מי שיש לו (עליו) איסור השחתה של זקן — יש לו איסור הקפה, והני נשי [ואלה הנשים] הואיל וליתנהו [ואינן] בכלל איסור השחתה שהרי אין להן זקן, ליתנהו נמי [אינן גם כן] בכלל איסור הקפה.
רש"י
א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך דאמרת דהמקיף את הקטן חייב קטנים דאיתנהו מגולחין כל הראש כדאורחייהו דאינשי דקמגלחי להו כדי להברותן לאחר החולי מאן קמגלח להו:
אמר ליה חובה כך שמה דאשתו דרב הונא דקסבר רב הונא דאשה לא מיפקדא אלאו דהקפת הראש אראש אחרים כלל:
אמר ליה רב אדא תיקברינהו לבניה דלדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב כי מקפת ליה אשה נמי חייבת אבל לדידי אפילו גדול המקיף את הקטן פטור והוא הדין נמי לאשה וכן בגדול המקיף את הגדול חייב והוא הדין לאשה:
תוספות
המקיף את הקטן חייב דכי כתיב רחמנא לא תקיפו פאת אף אפאות דקטן אזהר:
ודידך מאן מגלח להון שראה בנים קטנים מגולחים ראשיהם עם פאותיהם:
א"ל חובה אשתו היתה ורב הונא לטעמיה דאמר בסמוך הנשים מותרות להקיף דכיון דאינן באיסור דניקף ליתנהו נמי באיסור דמקיף:
חובה תקברינהו לבניה דאיסורא קא עבדא:
כולהו שני כו' כשגגה שיוצאת מלפני השליט:
וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר: אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף בְּמַשְׁמַע. וְאִיתְקַשׁ מַקִּיף לְנִיקָּף; כָּל הֵיכָא דְּנִיקָּף מִיחַיַּיב – מַקִּיף נַמִי מִיחַיַּיב, וְהַאי קָטָן הוֹאִיל וְהוּא גּוּפֵיהּ לָאו בַּר עוֹנָשִׁין הוּא דְּמִיחַיַּיב – מַקִּיף נַמִי לָא מִיחַיַּיב.
ורב אדא בר אהבה שמתיר ככלל להקיף לקטן, סבר [סבור]: אחד המקיף ואחד הניקף במשמע הביטוי הזה של "לא תקיפו", כיון שנאמר בלשון רבים. ומתוך כך איתקש [הוקש] בפסוק זה מקיף לניקף, כל היכא [מקום] שניקף מיחייב [חייב] — המקיף נמי מיחייב [גם כן חייב], והאי קטן [וקטן זה] הואיל והוא גופיה [עצמו] לאו בר [לא בן] עונשין הוא דמיחייב [שיהיה חייב], לכן גם אם גדול מקיף את ראשו נמי [גם כן] לא מיחייב [חייב].
רש"י
מכדי תרוייהו סבירא להו דהקפת כל הראש שמה הקפה והא הוה להו הקפת כל הראש לבניו דרב הונא:
במאי פליגי כלומר מאי איכא בינייהו דמאן דאסר בגדול אמאי שרי באשה:
והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה דלית להו זקן ליתנהו בהקפה כלל שאפילו אשה המקפת את הגדול פטורה:
תוספות
מכדי תרוייהו סבירא להו הקפת כל הראש שמה הקפה רב הונא דאמר חובה מגלחה להו אבל האיש היה עובר אע"פ שמגלח כל ראשם וכן רב אדא דאמר חובה תקברינהו לבניה חובה נענשה:
במאי פליגי מאי טעמייהו:
והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה בין להיות נקפות בין להקיף אחרים ואפילו לגדול מותרות:
לֵימָא הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ תַּנָּאֵי הִיא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״רֹאשׁוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״,
ושואלים: לימא [האם נאמר] כי הקפת כל הראש תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם נחשבת הקפה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר בדיני תגלחת מצורע "יגלח את כל שערו את ראשו" וגו' (ויקרא יד, ט), מה תלמוד לומר, מה עוד בא ללמדנו הכתוב "ראשו"? והרי כבר נאמר "כל שערו"! ומסבירים: לפי שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז),
רש"י
רב אדא בר אהבה סבר כי אמר רחמנא לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע ולהא מילתא איתקש ניקף למקיף דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב לא שנא איש ולא שנא אשה:
והאי קטן הואיל והוא גופיה לא מיחייב משום דלאו בר עונשין הוא דמקיף ליה נמי לא מחייב ואפילו איש:
תוספות
ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע פשטיה [דקרא] ודאי לניקף אזהר רחמנא דהא פאת ראשכם כתיב דהיינו הניקף ומיהו מדקאמר לא תקיפו ולא כתיב לא תוקפו הוסב הלאו גם על המקיף כדי להקיש מקיף לניקף כלומר כל היכא דניקף בר חיובא הוא כל מקיף נמי בר חיובא הוא וההוא קטן הואיל וגופיה לאו בר עונשין הוא ולא מיחייב מקיף ליה נמי לא מיחייב ואפי' איש שרי לאקופי לקטן ואין לתמוה מנא ליה להש"ס דרב אדא בר אהבה סבר מותר לגדול להקיף את הקטן דמשמע ליה מדקאמר ליה לרב הונא ודידך מאן מקיף להו דמשמע לדידי אפי' גדול מקיף לקטן אבל לדידך מאן מקיף להון והאי דלטייה היינו לפי סברתו דרב הונא דאסר לגדול להקיף לקטן ואמר ליה כיון דאסרת לגדול להקיף לקטן גם האשה אסורה להקיף לקטן דלא ס"ל למדרש לרב אדא לדרוש כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה לפטור אשה המקפת אחרים ואע"ג דבקידושין בפ' קמא (דף לה:) דרשינן הכי כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה כו' לפטור נשים הניקפות בההיא דרשה מודה רב אדא משום דפשטיה דקרא איירי בניקף אבל מה שדורש רב הונא נמי לא תקיפו אמקיף מלישנא דלא תקיפו ומקישו להשחתת זקן לפטור האשה המקפת אפי' לגדול בהא ודאי פליג רב אדא דלית לן להקיש הקפה להשחתה אלא במאי דאיירי פשטיה דקרא כגון בניקף והשתא פליגי בתרתי רב הונא סבר דאשה שריא להקיף בין גדול בין קטן הואיל ואינה בהשחתה אינה בהקפה בין להיות בהקפה דאיירי ביה פשטיה דקרא בין להקיף אחרים ורב אדא סבר דודאי אשה פטורה מלהיות ניקפת מהקישא דהשחתה דאיירי ביה פשטיה דקרא אבל מלישנא דלא תקיפו דדרשינן מיניה לחייב גם המקיף גם האשה חייבת בההוא ולא נפטרה מהקישא דהשחתה כיון דלא איירי ביה פשטיה דקרא ועוברת בלאו אם הקיפה לגדול ופליגי נמי בקטן דרב הונא סבר גדול המקיף את הקטן חייב ולא מסתברא ליה לרב הונא למידרש דמשום דאפקיה קרא בהך לישנא דלא תקיפו דמשמע אמקיף ואניקף למימר דהיכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי פטור דהיינו למיגמר מגברא על גברא לא משמע ליה ורב [אדא] סבר דלהכי אפקיה קרא בהך לישנא למימר היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי פטור הילכך גדול המקיף לקטן פטור ונראה דקיי"ל כרב הונא דאשה שריא להקיף קטן וה"ה לגדול דסוגיא דהש"ס כוותיה בפרק קמא דבבא מציעא (דף י:) דקאמר. מאי בינייהו איש דאמר לאשה אקיפי לי קטן וקאמר דהשליח דהיינו האשה לאו בת חיובא היא אלמא דאשה מותרת להקיף לקטן כרב הונא ומדנקט נמי אשה ולא איש משמע נמי דאיש המקיף לקטן חייב והיינו נמי כרב הונא והוה מצי למימר התם שהאיש אמר לאשה אקיפי לי גדול כיון דסוגיא אזלא כרב הונא אלא הגדול לא יאבה שמוע לה שתקיפנו כי הוא יתחייב אבל קטן לאו בר מחאה הוא ולאו בר עונשין הוא וא"ת ולרב אדא דמקיש מקיף לניקף וה"ה דנקיש ניקף למקיף ונימא כל היכא דמקיף לאו בר חיובא ניקף נמי פטור ויהיה מותר להיות ניקף מן העובד כוכבים וי"ל לרב אדא מקיף לניקף מקשינן משום דעיקר חיובא דקרא אניקף כתיב לא תקיפו פאת דהיינו פאת דניקף למימר היכא דניקף בר חיובא גם המקיף חייב ואי הניקף לאו בר חיובא הוא המקיף פטור אבל כשהניקף בר חיובא אף אם אין המקיף בר חיובא אסור דקרא אתי לאקושי מקיף דמשתמע מלישנא דלא תקיפו אניקף דמשמע מגופיה דפשטיה דקרא אבל אין סברא להקיש גופיה דקרא דהיינו הניקף למקיף דלא משתמע אלא מלישנא בעלמא לא תקיפו ולא מגופיה דקרא ותדע דאם לא כן מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שתיהם שיקיפהו קטן ואשה ועובד כוכבים אלא שמע מינה כדפרישית וא"ת ולרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף ואע"ג דניקף לאו בר חיובא הוא מיחייב מקיף אם כן המקיף את העובד כוכבים לחייב כמו המקיף לקטן ודוחק לחלק משום דקטן אתי לכלל חיוב דהשתא מיהא לאו בר חיובא הוא וטעמא דרב הונא לא תלי בהכי אלא משום דלא מקיש מקיף לניקף ונראה להר"ף דיש לומר הואיל וכתיב פאת ראשכם אישראל קאי קרא ולא אעובד כוכבים וצ"ע במקיף את האשה אי מחייב כמו בקטן לרב הונא: