מַה יְּמֵי חִלּוּטוֹ טָעוּן תִּגְלַחַת – אַף יְמֵי סְפָרוֹ, וּמַה יְּמֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן – אַף יְמֵי סְפָרוֹ.

מה ימי חלוטו טעון בהם תגלחת — אף ימי ספרו טעון תגלחת, ומשום כך מה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין — אף ימי ספרו אין עולים לו.

יָכוֹל אַף יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ כֵּן? וְהַדִּין נוֹתֵן: חָלוּט מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אִם לָמַדְתָּ לִימֵי חִלּוּטוֹ שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן – אַף יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

יכול אף ימי הסגרו (הימים שהיה בהם מצורע מוסגר) דינם כן שאינם עולים לו? והדין נותן שכך יהיה, שהרי כך יש להשוותם: מצורע חלוט (מוחלט) מטמא משכב ומושב, ומצורע בימי הסגרו גם הוא מטמא משכב ומושב, ולפיכך אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין — אף ימי הסגרו יש לומר שאין עולין לו מן המנין.

אָמַרְתָּ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי חִלּוּטוֹ – שֶׁכֵּן חִלּוּטוֹ טָעוּן תִּגְלַחַת וּמֵבִיא קָרְבָּן – לְפִיכָךְ אֵין עוֹלִין, תֹּאמַר בִּימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁאֵין טָעוּן תִּגְלַחַת וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן – לְפִיכָךְ יַעֲלוּ לְמִנְיָן.

ויש לדחות, אמרת: לא, אם אמרת הלכה זו דווקא בימי חלוטו — שכן חלוטו אם היה מצורע מוחלט ונרפא טעון (חייב) תגלחת ומביא קרבן קודם שיתחיל נזירותו, לפיכך אין עולין הימים הללו לנזירותו. תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן, לפיכך יעלו למנין.

מִכָּאן אָמְרוּ: יְמֵי סְפָרוֹ וִימֵי גְּמָרוֹ – אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן. אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וְהֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצוֹרָע – הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ.

מכאן אמרו: ימי ספרו של מצורע, וימי גמרו (שהוא מצורע גמור, מוחלט) — אין עולין לו מן המנין. אבל ימי טומאת הזב והזבה, וימי הסגרו של מצורע — הרי אלו עולין לו.

קָתָנֵי מִיהַת: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי טוּמְאָה שֶׁכֵּן מְבַטֵּל בָּהֶן אֶת הַקּוֹדְמִין, תֹּאמַר בִּימֵי חִלּוּטוֹ. בְּמַאי? אִילֵימָא בִּנְזִירוּת מוּעֶטֶת – הָא בָּעֵינַן גִּידּוּל שֵׂעָר.

ולענייננו, קתני מיהת [שנה על כל פנים]: לא, אם אמרת בימי טומאה שכן מבטל בהן את הקודמין, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהם את הקודמים. ונברר: במאי [במה] מדובר כאן שאין ימי חילוטו מבטלים את הקודמים? אילימא [אם תאמר] בנזירות מועטת שאין בה אלא שלושים יום, אי אפשר לומר זאת, הא בעינן [שהרי צריכים אנו] גידול שער של שלושים יום לאחר שיטהר.

אֶלָּא לָאו – בִּנְזִירוּת מְרוּבָּה, וְקָתָנֵי: שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, אַלְמָא: לָא סָלְקִין לֵיהּ, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו [האם לא] מדובר שם בנזירות מרובה, וקתני [ואף על פי כן שנה] שאין עולין לו מן המנין. אלמא [מכאן] שלא סלקין ליה [עולים לו] ימי חילוטו למנין הנזירות. שלא כדברי רב חסדא! ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, ונדחו דברי רב חסדא.

מתני׳ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.

אמר ר' אליעזר משום (בשם) ר' יהושע: כל טומאה מן המת שנזיר שנטמא בה דינו שמגלח עליה — הכל חייבין עליה על ביאת מקדש, שאם נכנס טמא בטומאה כזו למקדש — חייב משום טמא הנכנס לקודש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה — אין חייבין עליה על ביאת מקדש.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: לֹא תְּהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ.

אמר ר' מאיר: לא תהא זו טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה קלה מן טומאת השרץ, והרי מפורש בתורה שטמא שרץ חייב על ביאת מקדש.

גמ׳ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּמַר לָהּ? וְהָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר מֶמֶל גְּמַר לָהּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְעַרְדַּסְקְיָא מָצָאתִי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פֵּתֶר רֹאשׁ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר בַּהֲלָכָה: כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ: אַל תְּהֵא זוֹ קַלָּה מִשֶּׁרֶץ!

תחילה מבררים את מסורתה של ההלכה במשנה. ור' אליעזר האם משום ר' יהושע (בן חנניה) גמר לה [למד אותה]? והא [והרי] משום ר' יהושע בר ממל גמר לה [למד אותה]. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר: כשהלכתי למקום הנקרא ערדסקיא מצאתי את ר' יהושע בן פתר ראש שהיה יושב ודן לפני ר' מאיר בהלכה, ואומר: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה — חייבין עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה — אין חייבין עליה משום ביאת מקדש. אמר לו ר' מאיר: אל תהא זו טומאה מן המת שאין מגלחים עליה קלה משרץ.

אָמַרְתִּי לוֹ: כְּלוּם אַתָּה בָּקִי בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר מֶמֶל? אָמַר לִי: הֵן. כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר מֶמֶל מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּיאַת מִקְדָּשׁ. הֱוֵי, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר מֶמֶל גָּמֵיר לָהּ!

אמרתי לו לר' מאיר: כלום אתה בקי (מכיר) בר' יהושע בר ממל? אמר לי: הן. אמרתי לו: כך אמר לי ר' יהושע בר ממל משום ר' יהושע (בן חנניה): כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה — חייב עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה — אין חייבין עליה משום ביאת מקדש. עד כאן לשון הברייתא. הוי [הרי] משום ר' יהושע בר ממל גמיר לה [למד אותה] ר' אליעזר, ולא למדה במישרין מר' יהושע!

אָמְרוּ: שְׁמַע מִינָּהּ, כָּל שְׁמַעְתְּתָא דְּמִתְאַמְרָה בְּבֵי תְּלָתָא, קַדְמָאֵי וּבַתְרָאֵי – אָמְרִינַן, מְצִיעָאֵי – לָא אָמְרִינַן.

אמרו: שמע מינה [למד מכאן] כלל זה: כל שמעתתא [שמועה, הלכה] דמתאמרה בבי תלתא [שנאמרת על ידי מסורת של שלושה אנשים] קדמאי ובתראי [את הראשונים ואת האחרונים] בשלשלת המסורת — אמרינן [אנו אומרים], מציעאי [את האמצעיים] — לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן נשנו במשנתנו רק שמו של ר' אליעזר (האחרון במסורת זו) ור' יהושע בן חנניה (הראשון במסורת זו), ואילו שמו של ר' יהושע בן ממל (האמצעי) לא הוזכר.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּיבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי בַּזּוֹרֵעַ שֶׁבֶת וְחַרְדָּל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁנּוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי [אנו גם כן] כך תנינא [שנינו], אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מר' מיאשא שקיבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים: הלכה למשה מסיני בזורע צמחי שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות נבדלים בתוך שדה אחד, שנותן (מניח) פאה מכל אחד ואחד ממינים אלו לעצמו, ולא יתן פאה אחת עבור כולם.

וְאִילּוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב לָא קָחָשֵׁיב, שְׁמַע מִינָּהּ.

ואילו את שמם של יהושע וכלב לא קחשיב [מנה], אף על פי שהם היו הזקנים שמסרו ממשה לנביאים. שמע מינה [למד מכאן] שכששונים מסורת אין מונים את כל האנשים שמסרוה.

מתני׳ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל – הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ, רְבִיעִית דָּם שֶׁהוּא מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָּׂאָהּ?

ועוד בענין טומאות שנזיר מגלח עליהן. אמר ר' עקיבא: דנתי בהלכה לפני ר' אליעזר והעליתי בפניו קל וחומר זה: מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל — הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שהוא חמור ממנה שהוא מטמא אדם באהל — אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה?

אָמַר לִי: מַה זֶּה עֲקִיבָא?! אֵין דָּנִין כָּאן מִקַל וָחוֹמֶר. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לִי: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא כֵּן אָמְרוּ: הֲלָכָה.

אמר לי: מה זה עקיבא?! אין דנין כאן במקרה זה מקל וחומר. ולא הסביר מדוע אין דנים. וכשבאתי והרציתי דברים אלו לפני ר' יהושע, אמר לי: יפה אמרת מצד הסברה שבדבר, אלא כן אמרו: הלכה מקובלת היא ואין לפורכה משום קל וחומר.