אֶלָּא לָאו בִּנְזִירוּת מְרוּבָּה, וְקָתָנֵי: מַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד! הוּא מוֹתִיב לָהּ, וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: בִּנְזִירוּת בַּת חֲמִשִּׁים יוֹם, דְּיָתֵיב עֶשְׂרִין וְאִיתְיְלִידָא בֵּיהּ צָרַעַת. מְגַלֵּחַ צָרַעְתּוֹ וַהֲדַר יָתֵיב תְּלָתִין יוֹמִין דְּנָזִיר, דְּהָא אִית לֵיהּ גִּידּוּל שֵׂעָר.

אלא לאו [האם לא] מדובר בנזירות מרובה, וקתני [ושנה]: מתחיל ומונה מיד שמעתה מתחיל להשלים ימי הנזירות, ואין ימי צרעתו עולים למנין זה! ומעירים: הוא, רב שרביא, מותיב לה [הקשה אותה] קושיה והוא זה שגם מפרק לה [תירץ אותה]: מה שרב חסדא העמיד את משנתנו בנזירות מועטת, שמצד אחד אינו סותר מה שנהג כבר נזירות, ומצד אחר אין ימי ספרו וגמרו עולים לו למנין הנזירות, כוונתו כגון בנזירות בת חמשים יום, דיתיב עשרין [שישב עשרים] יום בנזירות, ואיתילידא ביה [ונולדה בו] צרעת, ואז מגלח על צרעתו, והדר יתיב תלתין יומין [וחוזר ויושב שלושים ימים] של נזיר. ואין עוד להקשות: והרי בנזירות מועטת צריך גידול שיער, דהא אית ליה [שהרי יש לו] בסוף מניינו גידול שער במשך שלושים יום.

מְתִיב רָמִי בַּר חָמָא: נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק

מתיב [מקשה] רמי בר חמא, שנינו במשנה: נזיר שהיה טמא טומאת מת בספק, שלא ברור אם אכן נטמא, ומוחלט בספק, שנצטרע, וספק אם נעשה מצורע מוחלט,